פסיכודרמה, פסיכותרפיה אנליטית | הבלוג של אסף לב

על התרבות בפסיכולוגית העצמי

2010-12-12T19:45:00.000-08:00

פסיכולוגית העצמי חוקרת את הפוטנציאליות של האדם לחיות את מימדי העומק והעצמי הגרעיני שלו בתוך העולם,לחיות חיים יצירתיים .חלק מהתפיסה מדברת על הפוטנציאל של האדם להתקיים במימד שהוא טרנס-פורמטיבי כלומר מימד שהוא מעבר לצורה ושהאדם אינו כפוף אך ורק למימד הסופי החומרי של גופו. על פי תפיסה זו בעצם השקפת העולם בדומה לתפיסה הבודהיסטית ופיזיקת הקוונטים ,מדברת על כך שבמציאות האמיתית למעשה שום דבר אינו קיים לכשעצמו אלא כל "יש" בעולם הינו ביטוי של המבט שלנו שמגדיר ומתקף אותו כ"יש" .אפשר לאמר שהתפיסה הזו מדברת על שינוי מיחסי אובייקט ליחסי סובייקט שבהם כל תופעה שקיימת בעולם קיימת מתוך השתתפות שלנו בראיה אותה ככזו ,ראיה שעשויה להשתנות ולהתפתח כל הזמן.
זאת לעומת פרויד שלתפיסתו - "האנטומיה היא הגורל " ובזה בעצם רצה לאמר שהחומר והצורה שמגלמים את האדם הם בעצם אלו שיקבעו באופן בלעדי מה יקרה ומה יעלה בגורלו והתכחש בכך למימד הרוחני שבאדם ,המימד הקיומי שמאפשר לאדם בחירה וחופש מעבר לנסיבות וסביבת החיים הפיזית והחברתית שבה הוא חי.
מתפיסה זו של פסיכולוגית העצמי נובע התפקיד המכריע של התרבות בכינון הפוטנציאליות של האדם לחיות את הטבע הטרנספורמטיבי של הקיום סביבו ולא לקרוס לתפיסת עולם ש"רואה את הדברים כפי שהם" לכאורה והופכת את הטבע שסביבנו לפטיש ,לאובייקט חסר חיים תנועה ויכולת השתנות או יכולת לחולל בנו שינוי.
התרבות ובראש ובראשונה האמנות נועדה למעשה לאפשר דרך הטרנספורמציה שעובר היוצר להוות סביבה מעוררת השראה,סביבת זולת עצמי בלשון פסיכולוגי תעצמי,לאדם על מנת לאפשר לו להתקיים במצב שבו העולם שסביבו יתגלה בפניו על איכויותוו הפנימיות והחיות ולא ישאר אובייקט דומם ושטוח.
כאשר התרבות והאמנות אכן ממלאות את תפקידם כמרחב טרסנפורמטיבי או בלשונו של ויניקוט - מרחב פוטנצאלי - הרי שהאדם יכול להתקיים בעולמו באופן אותנטי ויצירתי .
ואולם , כאשר מסיבות שונות התרבות כושלת ,החל מסביבת המשפחה ודרך הסביבה התרבותית שבחוץ,מלהוות מרחב שכזה,הרי שהאדם יסגל לעצמו תפיסת עולם כוזבת שבה הנראטיב הקיומי אינו נראטיב של התקיימות יצירה וגדילה אלא נאראטיב של השרדות ,אחיזה ומאבק קיומי בעולם של אובייקטים דוממים וחסרי משמעות.
במרחב שכזה גם האמנות לעיתים עשויה להיות כוזבת ולהפוך במקום מרחב טרנספורמטיבי למרחב פטישיסטי שבו האדם "צורך אמנות" אך אינו ממלא את כמהיתו העמוקה להשתנות ולהתהוות דרך המפגש עם יצירת האמנות .
במקומות שבהם התרבות כושלת מלהוות מרחב טרנספורמטיבי עבור האדם,הרי שתפקידו של המרחב הטיפולי על פי גישה זו הוא להתייצב כמרחב כזה עבור האדם ולאפשר את המשך גדילתו של האדם במקום בו כאמור כשלה התרבות.

על אמפתיה ורגש

2010-12-11T00:17:00.001-08:00

מושג האמפתיה הוא מושג מרכזי מאד בתפיסה של פסיכולוגית העצמי .מרכזי עד כדי כך שבמובנים מסויימים טוענת מחשבה זו שלמעשה מה שמרפא במידה רבה היא האמפתיה של המטפל .
על כן חשוב להבהיר מהי הכוונה במושג הזה .טעות מקובלת היא לחשוב שאמפתיה היא רגש ,כמו סימפטיה או אהבה או מה שנקרא הזדהות אך לא כך היא .כאשר אנו מדברים בפסיכולוגית העצמי על המושג אמפתיה אין הכוונה לרגש שאנו אמורים לחוש כלפי המטופל אלא על התייצבות למולו באופן של "היות עבורו" ,התייצבות באופן שחורג מהסוביקטיביות שלנו אל עבר העצמיות שלנו שבה למעשה אנחנו מתהווים כ"סביבה" של המטופל ולא כתודעה סוביקטיבית נפרדת שמתבוננת עליו ומנתחת אותו.כשרענן קולקה ,העומד בראש קהילת פסיכולוגית העצמי בארץ,מדבר על אמפתיה הוא מדבר על התחלפות עם האחר או במילותיו "אמפתיה אין פרושה להכנס לנעליו של האחר ,פרושה הוא להיות נעליו של האחר "
באמצעות המצב התודעתי הזה שלנו ,הרי שמתאפשר למטופל לחוות מחדש חלקים שלו שעברו "הדחיה" וכמו נתלשו מהחויה שלו את עצמו בגלל שבסביבה שבה גדל היתה חסרה אותה התייצבות עבורו ,כלומר היתה חסרה אותה סביבת זולת עצמי.
ההתיצבות הזו של המטפל והחריגה שלו מהסוביקטיביות שלו מחייבות תרגול ועבודה פנימית כדי לאפשר את ההתמוססות של האגו המובחן והנפרד שאנחנו נוטים להחזיק כ"תעודת הזהות שלנו " ועל ידי ההתמוססות שלנו כפי שקולקה מכנה זאת,אנחנו מצליחים כמטפלים במהלך הטיפול להפוך לסביבה שבעזרתה מכונן המטופל את זהותו האותנטית שלו .
לקריאה נוספת לחץ כאן

בין פסיכולוגיה לפסיכותרפיה

2010-12-10T23:45:00.000-08:00

קיים הרבה בלבול ביחס שבין הפסיכולוגיה ובין הפסיכותרפיה .רבים נוטים לזהות בין שתי המושגים הללו אך חשוב להדגיש את ההבדל הגדול שבינהם .
הפסיכולוגיה היא דיספלינה סגורה במובן זה שהיא כיום מבססת את עצמה על מדעי הטבע הקלאסים ומבקשת להיות אמפירית במובן זה שעיניינה הוא חקר התודעה האנושית כאפאראט מכני וההבנה של דרכי הפעולה של "מכונה " זו כגון הזכרון ,המחשבה,התגובה ושאר הפונקציות המנטליות שיכולות להמדד לכאורה בכלים אוביקטיבים .
לעומת זאת הפסיכותרפיה ממקדת את עצמה מראש כדיספלינה תכליתית שעינינה ריפוי הנפש .כיוון שמושג הנפש הוא מושג רחב ורב מימדי המכיל בתוכו הן אלמנטים סופיים כמו אלו שחוקרת הפסיכולוגיה והן אלמנטים אינסופיים ,מה שמכונה רוח האדם ,הרי שהפסיכותרפיה חייבת להיות דיסיפלינה פתוחה לעבר שדות אחרים פרט למדע הטבע כגון האמנות,התרבות,התאולוגיה,ההסטוריה והחברה .זאת היות וכדי באמת ללמוד מה גורם לנפש האדם לגדול ,להתפתח ולהשתחרר מהחסמים שעוטפים אותה הרי שדרוש להבין מה התפקיד של שדות אלו בחייו .
כך למשל יונג חקר רבות את ההשפעה של התאלוגיה והדת בנפש האדם וחשף את זה שלמעשה כל המיתולוגיה הקדומה מספרת את סיפור העומק של תשתית הנפש האנושית - מה שהוא כינה המימד הארכיטיפלי של הנפש והלא מודע הקולקטיבי.
כך גם קוהט חקר את האמנות ואת התרבות שבה חי האדם וגילה את התפקיד שלהם כמה שהוא כינה "זולתי עצמי" של האדם ,כלומר סביבה שמזינה את הגדילה של האדם ומאפשרת לו לחרוג מעצמיותו הסגורה אל מימדים רחבים יותר של התקיימות ובכך עוזרת האמנות והתרבות לאדם לחיות את גרעין עצמיותו והוויתו. מתוך כך למשל ניתן להבין כמה קשה הפגיעה הנפשית כאשר בסיס התרבות שעליו גדל האדם נשמט ממנו ,למשל במקרים של פליטים או אפילו הגירה מרצון ,וכמה במקומות אלו האדם מועד להפגע נפשית כיוון שהסביבה התרבותית שעוטפת אותו נפגעת ונושרת ממנו .
קוהט גם פנה אל פיזיקת הקוונטים על מנת להבין טוב יותר את שאלת הזיקה של תודעת האדם אל הסובב אותו ,אם אלו תודעות אחרות או הטבע שסביבו .קוהט הסיק שלמעשה מתוך ההבנה של פיזיקת הקוונטים שבה למעשה לא ניתן להפריד את הצופה מהנצפה ,הרי שלא באמת ניתן לדבר על נפש האדם כמופרדת מההקשר שבה היא מתקיימת ומהתופעות שאותה היא מזהה "מחוץ לזה " כלומר כל ההפרדה האוביקטיבית המדעית הקלאסית של עולם שנמצא "מחוץ" לנו מתערערת בעקבות ההבנות החדשות הללו ולכן גם כל המפגש הטיפולי הקלאסי של תודעת המטפל המסוגלת להתבונן על תודעת המטופל היושב מחוץ לו ולאבחן אותו בעצם כבר פחות תקפה היות ובמימד העמוק יותר ,אין נפרדות שכזו בין המטפל והמטופל שמאפשרת פרספקטיבה נקייה שכזו .במלים אחרות האבחון במידה רבה הוא הטלת קטגוריות מחשבתיות של המטפל על המטופל .הפרדה כזו מתאפשרת רק במימד התופעתי שבו אכן הנפרדות היא הדומיננטית ,אך כאשר באים לעסוק בנפש על מימדיה האינסופיים ,האחדותיים והבלתי ניתנים לאויבקטיבזציה ,הרי שהאבחון מאבד את תוקפו .
אלו הם דוגמאות ספורות למשמעות העצומה שיש להבדל שבין הפסיכולוגיה לבין הפסיכותרפיה שלמעשה יוצרות מבטים שונים לחלוטין על הסיטואציה הטיפולית .שורשיה של הפסיכותרפיה הולכים רחוק הרבה מעבר מהפסיכולוגיה הקלינית ועל כן זוית הראיה שלה מורכבת הרבה יותר .
זו גם הסיבה לקושי החוקי הקיים היום להגדיר את העוסקים בפסיכותרפיה היות וההשכלה והשדות של הידע המוכללים בתוכה רחבים הרבה יותר מהשכלה פורמלית שניתנת להגדרה קלה יותר כמו בפסיכולוגיה הקלינית ,או העבודה הסוצאלית.
ואולי בעתיד יקומו מוסדות הכשרה פורמלים שכאלו גם לפסיכותרפיסטים ,תוכניות שיכללו בתוכם את כל שדות הידע הללו מעבר לפסיכולוגיה כמו אמנות ,תרבות,פילוסופיה ,תאולוגיה ורוח על מנת להכשיר מטפלים שנקודת מבטם על המטופל חורגת מהמבט הצר של הפסיכולוגיה שמבוססת כאמור על המדע הקלאסי .
לקריאה נוספת לחץ כאן

על יהדות ופסיכותרפיה

2010-11-08T09:25:00.000-08:00

כיוון שהעיסוק בפסיכותרפיה בעיני חורג הרבה מעבר לסילוק סימפטומים כאלו ואחרים כעיסוק מרכזי אלא בא לפתוח שאלות עמוקות של זהות פשר ומשמעות הקיום דרך השיח הפסיכותרפויטי וככל שהשיח הזה מתרחב כיום גם לשאלות של רוח וטרסנפרסונליות ,אני שואל את עצמי לפעמים היכן הזהות היהודית שלי קשורה בכל העיסוק הזה .
השאלה הזו מתחדדת גם בעיקר למול העובדה שבאתי מבית דתי וחלק מהבחירה לעזוב אותו היה התחושה העמוקה שהשיח בדתיות האורטודוקסית שעל ברכיה גדלתי לא איפשר לי באמת לגעת בשאלות העומק של הקיום ומשמעותו אלא משך בעיקר לכיוון של דוגמות וקיבעון .
זו היתה גם הסיבה שבחרתי למקם את השאלות שלי דווקא סביב השיח הפסיכותרפויטי שבעיני מאפשר מבט רחב ועמוק יותר קוסמי יותר אל שאלת הקיום האנושי .
עם זאת ,דווקא כיוון שהיום יש הפתחות גבוה יותר למקומות של רוח כאמור גם בתוך הפסיכותרפיה ,היפתחויות שרואות את הפסיכותרפיה כמושרשת בעולם הרוח לא פחות מעולם המדע .כך למשל נושא הבודהיזם שמעסיק רבים מההוגים בתחום ,הרי שכן מעניין לשאול כיצד היהדות יכולה לתרום לשאלות העומק של נפש האדם כיום.
היהדות כנושא הופיעה כבר בראשית הפסיכואנליזה דרך היהדות של פרויד ,אך במובנה השלילי שכן הוא חשש שהפסיכואנליזה תתפש כמדע "יהודי" ולכן גם ציפה שיונג הנוצרי יוכל להיות ממשיכו (שאיפה שהתבדתה בסופו של דבר) .מעבר לכך גם פרויד פסל את היהודות וכל שאר המתודות הרוחניות דתיות כהגנות נורוטיות ולא כמימד אותנטי קיומי של האדם.
כשאני מחפש את היום כמטפל את המשמעות של היותי יהודי על תפיסתי את העיסוק הפסיכותרפויטי אני מוצא את עצמי חוזר לאברהם ,העברי הראשון .דרך קריאה פתוחה יותר במקורות בהשראה של ספרו המצויין של דב אלבוים "מסע בחלל הפנוי"
חזרתי אל חייו של אותו אברהם .בעצם בסופו של דבר אפשר לראות שדת של אברהם היתה דת מאד לא מסורתית כיוון שהמסורת שקיבל מאבות אבותיו היתה מסורת של אלילים ופסלים .אברהם בחר דווקא לבטא את דתו ודרכו הרוחנית דרך החריגה מהמסורת הזו ועל ידי נטישת האלילים והליכה אחר הקול הפנימי שנגלה לו כאל ואמר לו את הצו המפורסם ביותר בתנך " לך לך .." בעיני הצו הזה וההעינות לקול האל הפנימי ,או כמו שיונג מכנה את זה ,החשיפה של המיתוס האישי והליכה על פיו , היא המימד היהודי שאני מוצא בעבודה של הפסיכותרפיה (למרות שכמובן המושג יהדות נולד הרבה אחרי אברהם אך אברהם הוא במידה רבה אבי היהדות )זאת בניגוד לתפיסת היהדות על ידי רבים שמזהים את האל כאל חיצוני שיש לציית לו ובכך בעצם הופכים אותו לעוד אליל ומפספסים פעמים רבות את הקריאה של האל האישי שלהם - את קריאת ה"לך לך" האישית שלהם שמבקשת מהם להגשים את יעודם ולהיות מי שהם .טיפול בעיני נועד לעזור לאדם בעולם המודרני או הפוסט מודרני להתמודד עם כל אותם חסמים פנימים שמונעים ממנו להתמסר לאותו אל פנימי לא מודע ,שהוא בעצם העצמי העמוק שלהם ,שמבקש מהם להיות מי שהם באמת .
לקריאה נוספת לחץ כאן

מטראומה נפשית לגדילה רוחנית

2010-10-16T02:41:00.000-07:00

כותרת המאמר הזה עשויה להשמע יומרנית או אופטימית באופן שאינו ריאלי . והרי מקובל לחשוב על טראומה נפשית כנתונה למסלול דטרמניסטי וידוע מראש ,של כאב ,אובדן,שבר ,טלטלה ובמקרה הטוב חזרה לאיזון מסויים ולמידה של "לחיות עם הפצע "
חשוב בעיני להבין שתפיסה זו של הטראומה הנפשית מבוססת על עמדה הרואה באגו את מרכז ולב התודעה של האדם ,ואת חייו כהסתגלות של האגו ושרידותו את המציאות החיצונית שלו .
כשאני אומר אם כן גדילה רוחנית ,אני מייד מניח תשתית אחרת להבנה של האדם והוויתו,תשתית שרואה את לב קיומו של האדם לא באגו אלא במעבר לו ,העצמי במושגים של קוהט ויונג ,הטרנספרסונלי במושגים של הוגים עכשווים,הנשמה ,התודעה הקוסמית ועוד מושגים אחרים שמנסים להמשיג את הקיום שמעבר לאגו שלנו.
בראיה זו של האדם ,אם נחזור שוב אל הטראומה הנפשית ,ננסה להבין כיצד דווקא טראומה עשויה להיות דרך המלך באופן פרדוקסלי על העמקת התודעה והדרך הרוחנית שלנו .
טראומה ביוונית פרושה פצע .המילה במקורה דיברה על המימד הפיזי של האדם ופצע בגופו אך היא הושאלה אל המימד הנפשי ושם היא משמשת לתאר ארוע שבו מתערער המבנה של הנפש כתוצאה מארוע לא צפוי שמביא עימו כאב גדול,חרדה ,וחדירה למרחב הפנימי של האדם באופן שמערער את האיזון שלו.
שוב,נקודה זו של חוסר איזון במידה והיא מניחה את האגו המבני כמרכז,בעצם עשויה לגרום לקריסת המבנה של האגו בשל קיצוניות התחושות ונקודת מבט שרואה באגו את החזות האמיתית של האדם ,בעצם רואה בטראומה כגורם שמאיים על זהותו של האדם ולכן על קיומו .
ואולם,במידה ואנו רואים דווקא את העצמי ,הרוח,והנשמה של האדם כמרכז קיומו ולא את האגו המבני (שהוא שבראיה זו איבר חשוב של האדם אך לא לב הוויתו)הרי שהקריסה הזו של מבנה האגו עשויה באופן פרדוקסלי לאפשר חשיפה עמוקה יותר ללב ההויה של האדם עם כל הכאב הכרוך בכך ,מימד של העצמי שבו כבר אין ניגוד בין אני והעולם כפי שהאגו רואה זאת ,אלא מרחב שבו העצמי הוא ביטוי של העולם וחלק אימננטי שלו .
מכאן גם לא מפתיע ,שפעמים רבות אנשים מדווחים על פריצת דרך רוחנית בחייהם דווקא בעקבות מחלה קשה,תאונה או ארוע קשה אחר שערער את המבניות של האגו שלהם אך בו זמנית אפשר לחוות מימד עמוק יותר של הוויתם .
כמובן שניתן לפתור חוויות אלו כהגנות מאניות או אחרות , אך גם ההמשגה הזו של "הגנות" מניחה שהמצב "התקין" של האדם הוא היותו ממוקם באגו המבני ,וכל נסיום לדבר על מימד שמעבר לו הוא מימד הגנתי שנועד להוציא את האדם מגבולות האגו שלו שרק שם על פי תפיסה זו יש איזו שהיא משמעות לקיומו .
במובן זה מאד חשוב מערך התמיכה והליווי העוטף את האדם מרגע שחווה טראומה שכן מערך זה הוא שעשוי לחרוץ את גורל הטראומה של האדם - האם תוביל אותו להסתגרות,לנכות רגשית ולדכאון בכך שתשאיר אותו ברמת האגו המרוסק והדרכים לחבוש אותו,או שתוכל הסביבה העוטפת ללוות את האדם ולהדריך אותו דווקא מתוך שבר האגו אל העצמי העמוק שלו ולסייע בעדו להתוודע אל מימד הקיום האינסופי שלו שמחבר אותו עם העולם .
כפי שאמרתי בתחילה ,לצערנו התפיסה הדומיננטית במוסדות בריאות הנפש היא התפיסה המניחה את האגו במרכז ,ועל כן אין באמת בחירה לאדם העובר טראומה נפשית בהגיעו למוסד ציבורי אלא לקבל את הסביבה המטפלת ששמה עצמה למשימה להחזיר את האגו לתפקד ולא מעבר לזה ובכך מנציחה באדם את הטראומה ומלמדת אותו לחיות עם הקביים שילוו את האגו המרוסק בשארית חייו .
אני מקווה שבעקבות התחושה שלי של התעוררות התודעה של העוסקים בבריאות הנפש אל המימד הטרנספרסולי שמעבר לאגו דרך עיסוק בבודהיזם ,דמיון פעיל,יונג,ותפיסות אחרות מהמזרח ,הרי שינתן יותר חופש בחירה לאדם שעבר טראומה ומבקש את התמיכה של הממסד של בריאות הנפש ,לקבל מעבר לגישה הפסיכאטרית הממוצעת גם גישה לעמדות אחרות שעשוויות לאפשר לו לראות בטראומה הנפשית שעבר מעבר לכאב ולסבל ,גם שער אל מימד תודעה עמוק ורחב יותר של עצמיותו,שעשוי לשנות מהיסוד את אופנות הקיום בה הוא חי את חייו ולא להשאר בצל הטראומה .
לקריאה נוספת לחץ כאן

העצמי והזולת ברוח האקסיסטנציאליזם ופסיכולוגית העצמי

2010-10-14T02:47:00.001-07:00

פסיכולוגית העצמי בעיני מעוררת אותנו למחשבה על המרחב הזה שמחזיק את המפגש הכביכול ידוע ומוכר של שני בני אדם בתפקידים של מטפל ומטופל .

מעוררת אותנו לזיקה הזו בין היש העצמי שאנחנו והיש האחר שמולנו – והאחריות שמפגש כזה טומן בחובו .מזכירה לנו את ההכרה שהעצמי והאחר אינם מושגים "טבעיים" מובנים מאליהם ,אלא מושגים שחורגים מהסדר הטבעי של עולם התופעות .קטגוריות שאינן פיזיות שכן מחוץ לתחום ההכרה שלנו אין באמת הבחנה בין העצמי ובין האחר .אלו הן חלוקות הכרתיות התכוונויות שהמשמעות שלהן היא קודם כל אתית ,במובן זה שהיות אחר אין פרושו אובייקט הנחשף למבט שלנו אלא מישהו שאנו מחוייבים למרחב ההתקיימות שלו. המבט שלנו אל האחר ,כך אנו למדים אינו כפוי להיות מבט מחפצן או מאבחן החושף את האחר אלא עשוי להיות מבט מכונן מנכח ויוצר .מתוך הכרה באחריות הזו כלפיו – האחר הופך זולת.

אני מבקש כאן להביא שני קטעים קצרים משתי יצירות ספרות של הוגים אקסיסטנצליסטים – סארטר וקאמי ודרך גיבורי היצירות שלהם לראות משהו מההמשגה של היחסים הללו בין העצמי ובין האחרות.

הראשון הוא סארטר שביצירה שלו "הבחילה " הוא מתאר דרך הגיבור רוקנטאן את המפגש עם האחר ,עם המציאות החיצונית לו ,כמפגש שלא ניתן לעיכול או הכלה ועל כן מעורר בחילה אצל הגבור . זהו מפגש שנכפה על האדם על פי סארטר מעצם החשפותו לעולם ולאובייקטים האופפים אותו ,אך עם זאת המפגש עם האחרות חושף את האקראיות חוסר היחודיות והסתמיות הן של הסובייקט הצופה והן של האובייקט הנצפה ומפשיט את שניהם מכל רובד של משמעות.הגבור רוקנטאן מתוודע לקרע הלא ניתן לאיחוי זה שבינו לבין המציאות כאשר עבר בשביל בתוך גן שנהג לבקר בו פעמים רבות ושבמרכזו עץ גדול. אך באותו ביקור שלא כמו בביקוריו הקודמים הוא התבונן בעץ הזה שנהג לראות בו תמיד עץ שנותן צל ליושבי הגן ,ולפתע משהו גרם לו לראות את העץ לכשעצמו ,עירום מתפקידו כזולת עצמי למבקרי הגן וכך מתאר חויה זו סארטר מפיו של רוקנטאן : "הקיום נחשף פתאום ,הוא איבד לפתע את אותו סבר בלתי מזיק של מינו המופשט,כל זה נמוג,שונות הדברים , הייחוד שלהם לא היה אלא למראית עיין ,ציפוי בלבד .ציפוי זה נמס ,נותרו רק גושי חומר מפלצתיים ורכיכים באי סדר,עירומים בעירום מפחיד ומגונה" .

אצל סארטר כאמור ביצירה זו המפגש הבלתי נמנע של האדם עם האחרות ,הינו מפגש אונטלוגי הנכפה על ההכרה של האדם, שמשמעותו היא למעשה צימצום הוויתו של האדם וחירותו ואף איום כפי שראינו על חווית המשמעות והערך שלו בעולם.במקום אחר במחזה "בדלתיים נעולות" הגדיר זאת סארטר "האחר הוא הגיהנום " .נראה שאם קוהט היה פוגש בסיפור הזה הוא היה אומר שהחויה שעבר רוקנטאן אינה גזירת המציאות הנכפית על אדם בעל כורחו אלא שהעדר חווית זולת עצמי של רוקנטאן בחייו גרמה לכך שההתוודעות לקיומו של העץ לכשעצמו ולא כזולת עצמי הפכה לחויה בלתי נסבלת ולקריסה לתהום שבינו לבין אותו עץ מנוכר.

אצל קאמי, לעומת זאת ,שלימים הפך ליריבו הפילוסופי של סארטר, חלה התפתחות והשתנות ביצירתו בראיה שלו את היחס בין העצמי ובין האחר . אם ביצירה הראשונה שלו "המיתוס של סיזיפוס" תאר קאמי עולם הדומה לבחילה של סארטר – עולם של אבסורד וניכור מובנה וכפוי על האדם בין העצמי והאחרות ושמשימת חייו של האדם היא הסתגלות יצירתית לאחרות(מזכיר במובן מסויים את העולם שפרויד יצא ממנו)

הרי שביצירה המאוחרת שלו – הנפילה – הגבור זאן בטיסט קלאמנט ,עורך הדין הפריזאי ,מתעורר בערוב ימיו אל המימד האתי והמחייב של מה שקאמי מתאר "הנתבעות " של האדם מזולתו .

רגע ההתעוררות המצמרר תואר בספר כאשר טייל קלאמנט בשעת ערב על הגשר שחוצה את הנהר בעירו ,ושם ,שמע נערה צעירה קופצת למיים הקרים ,זועקת מלמטה – ספק זעקה להצלה ספק זעקה שמבקשת לספר את יאושה ורצונה לסיים את קיומה .קלמאנט שמע את הזעקה מבעד לרוח שנשבה אך נתן לה לחלוף וחווה אותה כחלום לא מציאותי.

שנים לאחר מכן ,בחשבון הנפש הנוקב שלו עם חייו מתאר קאמי מפיו של קלמאנט "

הזעקה ששמעתי כמה שנים קודם לכן מהדהדת על פני הסינה מאחורי גבי,נישאה בנהר אל מימי הלמאנש ולא הפסיקה להתגלגל בעולם ולחצות את מרחביו האינסופיים של האוקיינוס וציפתה לי עד היום בו פגשתיה שוב .כך הבינותי כי תוסיף לחכות לי על פני ימים ונהרות ובכל מקום בו נמצאים המים המרים של טבילתי .ואפילו כאן,הגידה נא כלום אין אנו על המיים?"

קלמאנט הבין שהטרגיות של קיומו נוגעת לשתיקתו אל מול אותה זעקה מרה של הנערה במיימיו הקרים של הסיין

ולקראת סוף הרומן מתאר קלמאנט את הטרגיות שבראייתו אין ממנה תיקון או חזרה ואומר "הוי אישה צעירה ,הטילי עצמך שוב למים כדי שתינתן לי פעם שניה ההזדמנות להציל את שנינו ..פעם שניה הנה,שער בנפשך כי דברינו יתקבלו כלשונם?

אז היינו נאלצים להכנע ולעשות..ברר המיים קרים כל כך ,אך תנוח דעתנו,עתה כבר מאוחר מידי ותמיד יהיה מאוחר מידי ,למזלנו"

האירוניה והציניות שקלאמנט נעטף בה בסוף ימיו לא מצליחה לטשטש ולעמעם את כאב הכרה שלו בהוויתו כפתוחה אל זעקת הזולת כפי שהתבטאה באותו לילה על הסינה.,

מעניין שאצל קאמי שלא אצל סארטר ,דווקא ההכרה באבסורד והניכור כנקודת מוצא בין האדם והאחר ,מובילה בסופו של דבר לא לראיה ניהיליסטית שבה שאלת הקיום כפי שסארטר מנתח אותה היא ההסתגלות יצירתית לאחר אלא מובילה אותו למימד דתי שבו האחרות הופכת זולתיות שתובעת את קיומה ומציעה עצמה כשייכת לאדם אף יותר ממנו עצמו כפי שהוא אמר "קיפצי שוב לנהר כדי שנוכל להציל את שנינו "

לקריאה נוספת לחץ כאן

על ניטשה ,פרויד והפסיכותרפיה היום

2010-09-11T01:31:00.000-07:00

כשקוראים את ניטשה שעיקר פעילותו היתה בסוף המאה התשע עשרה ,עולה מייד המחשבה שבעצם הוא מהווה את אבן היסוד הפילוסופית המרכזית שעליה נשען פרויד בביסוס החשיבה שלו על האדם .
ניטשה שחי בעידן של "מות האלוהים" בעולם המערבי , שקיעת הנצרות ועליית מדעי הטבע כמסבירים את כל ההוויה ,עידן של הגמוניה מוחלטת של המבט החיצוני על העולם וכמו שהגדיר מקס ובר ,הסרת הקסם מהעולם.תקופה שבה הרעיון הדרויניסטי של הברירה הטבעית והשרדות החזקים ונטישת הרוח מהאדם והעולם הפכו למובן מאליו ובעצם לרוח התקופה .
על רקע עולם רעיוני זה ניטשה חי את חייו וחיי הגותו שמשקפים באופן מאד קיצוני את התנודתיות החזקה בין אותו מבט חיצוני על האדם שירד מגדולתו לאבק קיומי,לתופעה מבין תופעות הטבע הכימיות והפיזיקליות ,לבין מבט סובייקטיבי לחלוטין שמדבר על "על אדם" על הרצון לעוצמה ,ועל פנטזיות של גאונות שרק היא מצדיקה את הקים האנושי והצורך להשמיד את כל מה שמפריע לגאון את דרכו. כמובן שניתן להכנס לניתוח הפסיכולוגי של אישיותו של ניטשה ולהבין את מקור הפגיעות הנרקיסיסטית שלו שגרמה לו את התנודה הזו בין גרנדיוזיות לדהואלואציה ,אך בעיני מה שמעניין הוא לא להקדים את המאוחר שכן הניתוח הפסיכולוגי בנוי בדיוק על ההכרעות הפילוסופיות של מהו האדם מה מקומו ומה הוא מבקש לאמר בעולם .
מבחינה זו דומה שניטשה מגיב בהגות הקיצונית שלו ובתנודתיות הקיצונית שלו בין אובייקטיביות מביסה לסוביקטיביות אלוהית לתרבות שסבבה אותו שביקשה באותה תקופה להעמיד את הקיום "על מקום אחד " ולאמץ את מה שאנו מכנים היום "נקודת המבט משום מקום" על האדם ,הטבע והקיום .כפי שניטשה הגדיר את הגותו בסוף ימיו "חוששני שאני מנפץ את תולדות האנושות לשני חצאים" וכוונתו כך נראה היתה לקרע שהוא נקרע בו כאמור בין המבט מבחוץ ובין המבט הפנימי על עצמו והסובב אותו.
אנו יודעים היום שפרויד הושפע מאד מניטשה ,ובפתחה של המאה העשרים פרויד התייצב בהגות שלו מול תרבות דומה מאד לזו שממנה צמח ניטשה .אנו יודעים שבצעירותו פרויד מאד התעניין בפילוסופיה הקיומית הרומנטית על האדם כלומר אותה פילוסופיה שנותנת את המקום לסוביקטיות ולמבט הפנימי ,הרוחני אם נרצה,על העולם .
ואולם כשסיים את לימודי הרפואה שלו אנו מגלים את אותה תנודתיות קיצונית שראינו אצל ניטשה ,תנודתיות לעבר ראיה אוביקטיבית לחלוטין של האדם ,אותה תפיסה של "האדם אינו אלא.." שאיפיינה את המבט של מדעי הטבע על העולם,המבט שעושה רדוקציה של כל ביטוי רוחני אנושי לדחפים ביולוגים כימיים .עד כדי כך הרחיק לכת פרויד כשהגדיר את המימד הרוחני של האדם כפתלוגית,כמחלה .ביטוי מאד דומה נקט ניטשה כלפי הרוחני בשעה שהיה בקוטב האובקטיבי של המבט שלו על עצמו .
בשנים שחלפו מאז במאה העשרים ובתחילת המאה הזו דומה שהפסיכותרפיה והפסיכואנליזה התפתחו לערוצים שונים ביחס לשאלת המבט החיצוני מול המבט הפנימי על האדם וסיבלו.
יש כיוונים שבאופן קיצוני מחזיקים את המבט החיצוני על האדם ,כך למשל תפיסות פסיאטריות או תפיסות פרוידיאניות שמרניות שעדיין מחפשות בכל ביטוי רוחני של האדם את הבסיס הביולוגי כימי שלו .
לעומתם ואולי כראקציה יש תפיסות רוחניות לחלוטין שמוותרות לחלוטין על המבט החיצוני ומתמסרות לגמרי לנקודת המבט הסוביקטיבית .תפיסות אלו רווחות בניו אייג כמו מתקשרים ,או שיטות אחרות שלמעשה מתקפות אך ורק את הלך הרוח הסוביקטיבי של המטפל כמקור לידיעה על המטופל .
בעיני שתי התפיסות האלו למעשה מבטאות קריסה לאחד המימדים והמושג היונגיאני בעיני של "אחדות הניגודים" מבטא באופן העמוק ביותר את ההבנה שהאדם הינו הוויה כפולת פנים- מצידה האחד האדם הוא אכן גוף וחומר סופי שכפוף לעקרונות וחוקי הטבע כמו כל תופעה אחרת אך בו זמנית יש מימד בו של סוביקטיביות ורוח שתקפה באותה מידה .
על פי תפיסה זו שבאה לידי ביטוי מאד עמוק כיום בפסיכולוגית העצמי ,הרי שבריאות נפשית היא יכולתו של האדם להחזיק עבור עצמו ועבור אחרים את אותה ראיה רחבה שהווים בתוכה הן המימד הסופי שלו והן המימד האינסופי.

לקריאה נוספת לחץ כאן

תופעת התקשור כקול תרבותי

2010-08-23T11:20:00.000-07:00

כשיש תופעה שהולכת ומקצינה סביבנו התגובה הראשונה היא לשפוט ולבקר אותה אך לדעתי ראוי להבין שתופעות בתוך החברה והתרבות ממש כמו תופעות שאנו חווים בחיינו אנו נובעות מהקשר מסויים וכמענה או תגובה לתופעה אחרת שאותה אין אנחנו רואים או מעריכים נכונה .
כשאני שומע יותר ויותר על תופעת המתקשרים שמתגברת והולכת אפשר כאמור לבקר ולהתנשא על השטחיות,הפשטנות,והנאיביות שבה אנשים פונים לגורם שיאמר להם את האמת על עצמם בצורה שאינה מבוססת על ידע או על הקשבה לאדם .
בוודאי שיש הרבה מן האמת בבקורת הזו אך בעיני מעניין יותר מהבקורת הוא ההבנה לצורך העמוק הזה שחסר ככל הנראה לאנשים במידע שהם יכולים לקבל .ישנה תחושה שמקורות הידע הקודמים ,המדעיים למשל או המשאבים הערכיים של המסורת והתרבות הולכים ומידלדלים כמקורות סמכות של אמת בתוך החברה .המדע מקבל את הזעזוע הנרציסטי שלו מהפוסטמודרניזם שמגלה לנו שכל ידע הוא מובנה תרבות והמסורת הדתית או הציונית כמקורות לערכים אנושיים גם כן איבדה הרבה מתוקפה וסמכותה עבור חלקים נרחבים מאד בחברה .
כיוון שכך נדמה שאנשים כבר אינם מאמינים במקורות הידע החיצוניים הללו שיוכלו להנחות את חייהם ודרכם והם מחפשים מקורות ידע וסמכות אלטרנטיבים כדי שיספקו להם את המענה לדרך הנכונה ללכת בה .
המתקשר פעמים רבות מקבל על עצמו את היותו מקור סמכות כזה שפונה לכוחות עליונים כלשהם על מנת לכוון את האדם לאן ללכת .הפניה למתקשר גם מחזקת ואולי זו הנקודה המשמעותית ביותר את החויה של האדם שמישהו מבחוץ מתבונן בו מבפנים וזו בעיני מגמה הפוכה למבט המדעי על האדם שמביט בו מבחוץ באופן חיצוני תופעתי והצורך הבסיסי העמוק של אנשים להראות גם מבפנים מבט שיתקף את עולמם הפנימי ,יוצא חסר בתוך התרבות המדעית שאנו חיים בה .זו גם הסיבה בעיני לפניה ההולכת וגוברת לרופאים אלטרנטיבים שמבינים שמחלה היא תופעה שקיימת הן במימד החיצוני של האדם והן במימד הפנימי שלו וכל פיצול שכזה שהרפואה עושה בין העולם הפנימי והחיצוני בסופו של דבר תגרום לעזיבה של האנשים את הרפואה הזו בשל היותה לא מספקת.
כלומר ,ניתן ללמוד מהתגברות התופעה הזו על החוסר וחוסר האיזון שקיים בתרבות שלנו בין המבט החיצוני שמקבל תוקף והכרה כמבט "הנכון" המדעי , התקף ואילו המבט הפנימי על האדם הרבה פחות מקבל מקום היות והוא מורכב יותר להמשגה ולחקירה .
הדגש העמוק ששם קוהט ,מייסד פסיכולוגית העצמי הוא על האמפתיה ועל האינטרוספקציה כלומר על היכולת של המטפל לראות את האדם מבפנים שזה כאמור פעמים רבות הסיבה שבשלה אנשים מגיעים לטיפול בגלל חוסר הנוכחות של המבט הרואה פנימה אותם ,אך ברור כאמור שאין זה רק סיפור פרטי אלא מגמה תרבותית שתופעות נגד כלפיה כמו תופעת התקשור וכמו הניו אייג באופן כללי מנסות לאזן .
לקריאה נוספת לחץ כאן

על ההויה כפולת הפנים של האדם בפסיכולוגית העצמי

2010-08-23T05:02:00.000-07:00

חשוב בעיני להוסיף ולחקור את נקודת המבט הייחודית של פסיכולוגית העצמי והאיכויות שהיא מביאה עימה לא על מנת להתנגח בתפיסות אחרת בפסיכואנליזה אלא כדי להבהיר לעצמנו עוד יותר את המהות והבחירה התאורטית שעושה הפסיכולוגיה הזו שהופכת אותה למה שהיא .
נקודה שרציתי להבהיר כאן שעומדת בבסיס הפסיכולוגיה הזו היא מה שמכנה רענן קולקה" ההויה כפולת הפנים של האדם"
וכדי להסביר זאת תמיד נשוב לנקודת המוצא ההתחלתית של הפסיכולוגיה המודרנית הן מצידו של פרויד והפסיכואנליזה שייסד והן מצד הפסיכולוגיה הניסוית אמפירית .
שתי התפיסות האלו שבעצם מיסדו את שדה הפסיכולוגיה כפי שמוכר לנו בעת החדשה למעשה באו מנקודת מבט שאף פעם לא מספיק להדגיש את חוסר המובנות מאליה שלה - התפיסה שהאדם הוא תופעה ככל התופעות בעולם הטבע ,שניתן לחקור אותו ככל תופעה בעולם הטבע וחלים עליו אותם כללי סיבה ותוצאה שקיימים על פי כל חוקי הפיזיקה הביולוגיה הכימיה ושאר המדעים הכללים .
גם את מה שמכונה "נפש" גם הוא מושג שלעולם אינו מובן מאליו , הגדירו התפיסות הללו כתופעה בין תופעות הטבע שניתן לבודד ,לחקור ,להמשיג ולסווג הן בצד הבריא הפונקציונלי והן בצד החולה ,הלא מתפקד ,הפתלוגי . את ההסברים לתפקוד כמו גם חוסר התפקוד מסבירים כמו כל גוף אחר כאמור על פי הכפיפות להגיון של סיבה ותוצאה .
התפיסה הזו היתה מובנת מאליה למעשה עד שלבים מאד מאוחרים של המאה הקודמת .כשהגיעה לשדה השיח הפסיכואנליטי ההמשגה של היינץ קוהט , נוצר שבר שאילץ אותו להגדיר את עצמו כפסיכולוגיה חדשה ,אחרת מזו שהיתה לפניו ,פסיכולוגיה שממשיגה אחרת את האדם ולכן אחרת את היכולת להבין אותו , ההתפתחות שלו האבחון שלו והפוטנציאל שלו .
השינוי היה גדול כיוון שאנו אומרים שהוא היה ברמה אפיסטמית ,רמה פרדיגמטית עמוקה שנוגעת בקרקע עצמה שעל גביו נשתלו הרעיונות הקודמים ולכן הוכרו כמובנים מאליהם אך מרגע שהקרקע הרעיונית הזו התערערה כפי שטען קוהט ,הרי שלא היה מנוס להקים מבנה חדש על קרקע חדשה עם מושגים חדשים והבנות חדשות , מבנה שלא יכול היה כבר להבנות על בסיס הקרקע המוצקה הקודמת .הסיבה לכך היתה בדיוק בראיה של מהו האדם כיוון שראיה שאכן לא רואה באדם מימד היכול לחרוג מהיותו תופעת טבע,שכפוף כמו כל חומר לחוקי סיבה ותוצאה ,למעשה שומטת את מה שמסורות של אלפי שנים חקרו ביססו ושיקפו דרך כל העשיה האנושית באשר היא באמנות,בארכיטקטורה,בממשל ובפילוסופיה ,החל מתרבויות יוון ורומי דרך הרנסנס ובמקביל במזרח הרחוק שלאורך אלפי שנים חקרו את תחום הרוח בעומק רב .
נראה שהתפיסות הפסיכולוגיות החדשות הללו של הפסיכואנליזה ושל הפסיכולוגיה הניסויית בלא מתכוון ביקשו להתייחס לאדם כאילו אין בו מימד רוח ,מימד החורג מהיותו כאמור חומר בטבע,וככזה גזרו על האדם הנכנס לתחום פסיכולוגיה זו נקודת מבט שמאיינת אל עצם משמעותו תכליתו והוויתו כישות שכל מהותה הוא החריגה אל הסוביקטייות היוצרת ,האתית,ההתכוונותית,והאינסופית שלה .הכל תחת הפרדיגמה ומשטר השיח של "פרוייקט המודרניות" שביקש לכאורה לפתור את העולם ממטה פיזיקה זולה,מדת,מרוח,ומכל שאר "השטויות" שהעסיקו את האדם משך אלפי שנים מסוקרטס בפילוספיה דרך הבודהיסטים בטיבט ועד אמנים והוגי תרבות בימינו .פסיכולוגיה זו ניסתה לקחת את המדע ,אותו כלי יקר שבמאתיים שנים האחרונות משמש אופן נהדר לארגן ולהבהיר את עולם התופעות בטבע ,ולהחיל אותו כמו דת על הכל כולל על האדם שפרדוקסלית יצר את הכלי הזה שנקרא מדע לשרותו .אותה פסיכולוגיה ניסתה למעשה לעשות לאדם שיצר את הכלי רדוקציה כך שיכנס לגודל הכלי שיצר . אך מה שהבין הינץ קוהט הוא שהכלי הזה שנקרא מדע צר מלהכיל את האדם שיצר אותו ושהמדע טוב אמנם לחקור את המימד התופעתי של האדם כמו מד חום שיכול לקרא ולנבא את חום גופו,שעון שיכול לחקור את גבולות מהירותו ,או מיקרוסקופ שיוכל לחשוף את הקוד הגנטי שלו .
ואולם הקפיצה הזו והרדוקציה של הרוח אל המיקרוסקופ ,אל המד חום ואל כלי המחקר האחרים של המדע שמתאימים כאמור לחקור תופעות שמופיעות על במת התודעה של האדם ,אינה תואמת את ההכרה שאדם אינו רק עובדה קיימת כמו עץ,אדמה,שעון והבנת המנגנון של פעולתו יכול להסביר אך צד תופעתי שבו אך לא את צידו הרוחני ,תודעתי והתכוונותי שאינו כפוף בפוטנציאל לחוקי הסיבה תוצאה של שאר העצמים וכפי שמגדיר זאת לווינס ,היות אדם פרושו בדיוק מימוש החריגה הזו מהיות עצם להיות שם פעולה החורגת אל הרוח והאינסופיות .
נקודת מבט כזו על האדם חייבה למעשה יצירה של פרגידמה פסיכולוגית חדשה על מיהו אותו אדם שאנו פוגשים בקליניקה ,מה אפשר "לחקור " עם הכלים המדעים הפסיכולוגים ומה אין ידו של הכלי המדעי להגיע אליו -הרצון הבחירה ההתכוונות והמימוש כאמור של הפוטנציאל לחרוג לסוביקטיות ולחיי רוח בתוך העולם ולמעשה מבחינות רבות מעבר לריפוי סימפטומים התכלית של המעשה הטיפולי בפסיכלוגית העצמי היא לאפשר לאדם את המרחב הזה לחוות ולהיות את החופש שלו להיות ולהתקיים כאדם במרחבי חייו .על כל מימדיו -התופעתיים והטרנסדנטים.
לקריאה נוספת לחץ כאן

על בהירות וחסמים פנימיים

2010-08-20T10:22:00.000-07:00

כשמדברים על מטרות של עבודה טיפולית מדברים בעיני קודם כל על היכולת שלנו להגיע לאינטימיות עם העולם שמחוץ לנו,עולם היחסים שלנו ,עולם העבודה ,ועולם הטבע שסובב אותנו.
ההנחה שלנו היא שבהיוולדנו אנחנו מגיעים אל העולם עם לב פתוח,ויכולת לגעת במה שנגלה לנו באופן ישיר,קרוב ,וללא חסמים .כאשר יש שבר בתהליך ההתייחסות שלנו אל העולם ,אל המרחב הפתוח הזה שביננו לבין העולם נכנסים חסמים,הגנות,ואטמים שעוצרים מבעדנו להפתח באופן עמוק וחופשי אל מי שנמצא למולנו ובאופן זה ההיפתחות שלנו אל העולם מוגבלת ,דבר שמוביל סבל רב ומעכב את היכולת שלנו לצמוח ולהתפתח דרך ההיפתחות הזו אל האחרות .
כל אסכולה ממשיגה אחרת את החסמים הללו ,כך למשל בפסיכולוגית העצמי נדבר על אינטרוייקטים ,כלומר אלמנטים שהופנמו לתוך העולם הפנימי שלנו אך נשארו זרים לעצמי שלנו שבתוכנו .כאשר אנחנו לא עובדים עם האינטרוייקטים הללו ,הם מערפלים את ראייתנו ומה שנראה כחוץ בעצם הוא השתקפות של האינטרוייקט שלא באמת מאפשר לנו את המגע השלם עם האחר ולראות אותו באחרותו.
בפסיכולוגיה היונגיאנית אנחנו מדברים על קומפלקסים שלילים ,כאשר בתפיסה זו ההנחה היא שהקיום הבסיסי של האדם הוא קיום שמורכב מאלמנט רוחני-ארכיטיפלי ואלמנט פרסונלי-ביוגרפי וכאשר משהו בהתפתחות הפרסונלית
שלנו נפגע בילדות או בתקופה מאוחרת יותר יווצר קומפלקס שלילי ,כלומר נקודת מפגש שבורה בין החלק הפרסונלי ובין החלק הרוחני ארכיטיפלי שלנו ומהמקום הזה גם יחסים שלנו ישקפו את השבר הזה ויקשו הן על החיבור פנימה לעצמנו והן על החיבור החוצה במערכות יחסים .
הפסיכודרמה מדברת על אנטגונסיט ,בהמשגה הזו מדובר על דמות או סיטואציה לא פתורה מהעבר שלנו שיצרה מטען שלילי בתוכנו ,מעיין דמות שלילית שמשקפת את אותו מפגש מהעבר וכל עוד העבודה עם הדמות הזו לא פתורה הרי שהדמות הזו שוב תושלך החוצה על העולם והיחסים שלנו ושוב,אנחנו מוצאים את עצמנו לא פוגשים באמת ובבהירות את האחר שמולנו.
בסופו של דבר המשותף לשלוש הגישות הללו הוא נקודת המוצא שבה אנו מגיעים כאמור אל העולם פתוחים עם נטיה ויכולת טבעיים להפתח אל האחר באופן עמוק ומלא ושהיכולת שלנו תוך הטיפול לגעת ולפתוח את אותם חסמים יהיו אלו אינטרויקטים,אנטגנויסטים או קומפלקסים שליליים ,יכולה לאפשר לנו לחדש את הההתייצבות שלנו בעולם עם לב פתוח למפגש אמיתי אותנטי וקרוב עם העולם בכל הצורות שבה הוא נגלה אלינו .
לקריאה נוספת לחץ כאן

ועוד משהו קטן על פילוסופיה ופסיכותרפיה

2010-08-20T08:02:00.000-07:00

מקובל לחשוב שהפסיכולוגיה והעיסוק בנפש האדם החלו לפני כמאה שנה עם פרויד אך זמן רב אני סבור שהעיסוק בנפש וברוח ובסבלה שייך הרבה יותר לתחום הפילוסופיה מאשר לפסיכולוגיה שפיתח פרויד .
והנה בקריאה של סוקרטס ,מראשוני הפילוסופים המערביים ,מורהו הנערץ של אפלטון ,בטכסט של לפני למעלה מאלפיים ארבע מאות שנה מדבר סוקרטס על עצמו ומתאר על עיסוקו למעשה כאיש טיפול שמבקש לעזור לאנשים לראות את המימד הנפשי של הוויתם שקובע למעשה את המימד החומרי שבו הם מתקיימים וכך הוא אומר :
"כל עוד נשמה באפי וכל עוד אני יכול לא אפסיק לעסוק בפילוסופיה ולעורר אתכם ובסגנוני הרגיל לאמר לכל אחד מכם שאפגוש :הו טוב שבאנשים,איש אתונה, בן העיר האדירה והמפורסמת ביותר בחוכמתה ובעוצמתה,האם אינך מתבייש לצבור כסף ככל יכולתך,ושם ותהילה ,ואילו לתבונה לאמת ולנפשך, שתהיה טובה ככל האפשר,אינך דואג ואינך מקדיש מחשבה?
הלוא אני הולך בינכם ולא עושה שום דבר אחר מלבד לנסות לשכנע את הצעירים ואת הזקנים שבכם שלא לדאוג בראש ובראשונה ובנחישות כזו לגופכם ולכספכם ,לפני שתדאגו לכך שנפשכם תהיה מעולה ככל האפשר?
לא מן הכסף נובעת ההצטיינות אני אומר לכם אלא מההצטיינות הכסף וכל שאר התועלות לבני האדם "
ובהמשך הוא אומר "הטוב הגדול ביותר לאדם הוא לשוחח כל יום על המידה הטובה ועל נושאים אחרים שעליהם שמעתם אותי משוחח ובוחן את עצמי ואת הזולת עליהם -חיים ללא בדיקה עצמית אינם חיים ראויים לאדם "
מדהים לקרוא את הטכסט הפסיכולוגי להפליא הזה מלפני 2400 שנה ואולי דרכו להפתח לעובדה שכל המסורת הפילוסופית המערבית ,ובעקבות הבודהיזם ניתן לאמר שגם הפילוספים מן המזרח , עסקו במחקריהם לא על מנת למצא אמת המנותקת מן החיים והקיום אלא לחקור את הדרכים הראויות והאמיתיות לאדם להתקיים בהם ושבהם יפחת הסבל שבדרך זו ואין בעיני הגדרה יפה יותר לפסיכותרפיה מהגדרה זו שהפילוספיה כאמור היא הורתה .
לקריאה נוספת לחץ כאן

על ההבדל בין הפתחות להבנה על פי לווינס

2010-08-20T07:41:00.000-07:00

לווינס מציע הבחנה מעניינת בין הפתחות לבין הבנה בעמדה שלנו כלפי האחר ,הבחנה שבעיני מאד מעניינת ורלוונטית למפגש הטיפולי בוודאי .
כשאנחנו מבינים את האחר אנחנו יוצרים עימו קשר אך הקשר נשאר ביננו לבין עצמנו ,כלומר להבין אדם פרושו להכניס אותו לקטגוריות מושגיות שלנו עצמנו .בוודאי שיש מידה של אמפתיה בהבנה הזו אך היא משאירה את האינטראקציה ואת האדם ברובד המבני ולכן הסופי שלו (הבנה היא כמובן מלשון הבניה ,כלומר כשמבינים בעצם מבנים מישהו לתוך קטגוריות החשיבה שלנו )
לעומת זאת ,כאשר אנחנו בשפה הלווינסית נפתחים לאדם ,לפניו הפונות אלינו , הרי שהעמדה הזו באה ממקום אחר ,ממקום של הלב ורואה את האחר הזה באחרותו וביכולת שלו להפתיע ולקחת אותנו אל מעבר לקטגוריות המובנות שלנו ,ולכן על פי לווינס היפתחות אל האחר בעצם פרושה מפגש אמיתי עם האחר ויכולה לקחת אותנו אל מעבר לגבולות הסופיים שלנו ושלו ,מעבר לקטגרויות של זמן ושל מקום שעל פיהם אנחנו מבנים את "המציאות "שלנו ואת המקום של האחר בתוכו .
מימד שלוינס מכנה אותו כאמור - האינסוף
לקריאה נוספת לחץ כאן

עמנואל לווינס ופסיכולוגית העצמי

2010-08-20T01:20:00.000-07:00

מאמרים

עמנואל לווינס ופסיכולוגית העצמי

עמנואל לווינס פעל בצרפת באמצע המאה הקודמת ונחשב לאחד ההוגים המשפיעים בזרם שנקרא בפילוסופיה הפנומנליזם.האסכולה הישראלית של פסיכולוגית העצמי בארץ מסמנת את לווינס כפילוסוף שמדבר באופן עמוק מאד את השקפת העולם עליה מבוססת פסיכולוגית העצמי .הזיקה בעיני בין הפילוסופיה והפסיכולוגיה היא הכרחית היות וחשוב להבין שגישות בפסיכלוגיה אינם לעולם תלויות באויר ותמיד נכתבות מתוך בסיס פילוסופי מסויים וחשוב להכיר את הבסיס הזה כדי לדעת מניין אנו באים . כך למשל פרויד שמתבסס על הפילוסופיה הפיזיטיביסטית שמייד אסביר את ההבחנה בין הפילוסופיה שלהם לבין זו של לווינס ובעקבות זאת ההבדל העמוק שבין הראיה הפרוידיאנית ופסיכולוגית העצמי .
חשוב לציין את הרקע שממנו בא לווינס כדי להבהיר את הקרקע על גביה הוא פיתח את השקפת עולמו .
לווינס התחיל למעשה כתלמידו של הוסרל שייסד את הזרם הפנומנולוגי בפילוסופיה .הזרם הזה למעשה ביקש למקד את החקירה הפילוסופית לא בדברים לכשעצמם שהם לכשעצמם חסרי משמעות עבור האדם אלא את התופעות שנחוות כמשמעותיות עבור האדם ,לחקור את העולם דרך המבט המכונן את המשמעות של האדם .
לווינס המשיך עם הזרם הזה והפך לתלמידו של הפילוסוף הדגול היידגר באונבירסיטת פרייבורג .לווינס העריץ את מורהו שדיבר על מעבר מאוביקטיבזם לתפיסה הסוביקטיבית של האדם את העולם כהמשך לתפיסה הפנומנולוגית כאמור .
במקום לשים את הדגש על הדברים שבעולם,על האובייקטים שם היידגר את הדגש על הקיום ,על ההוויה והחוויה האותנטית של הקיום..
אנחנו מדברים על תחילת שנות השלושים בגרמניה .הנאצים עולים לשלטון .ואז למעשה ארע הארוע שמסומן כתחילת המפנה בחויה הקיומית של לווינס ובעקבות זאת בכל התפיסה שלו את הפילוסופיה .
היידגר הצטרף למפלגה הנאצית בעקבות האמונה שלו שהרוח הגרמנית זקוקה לחיבור למיתלוגיה של העבר על מנת להתחזק . שיא הטרגיות הגיע כאשר מונה היידגר לראש האוניברסיטה בפרייבורג הוא אכף חוק נאצי שאסר על יהודים להכנס לאונברסיטה ,ואחד היהודים שנתקל בחוק הזה היה עמנואל לווינס.
במהלך המלחמה נרצחו בני משפחתו של לווינס על ידי הנאצים והוא יש בכלא תקופה ארוכה .
קריסת האדם והשבר העמוק שבא בעקבותיו לא יכלו להשאיר את לווינס במקום בו היה לפני המלחמה .
הלב שנשבר בקרבו אמר שאם פילוסופיה של אותנטיות כמו זה של מורהו לשעבר היידגר יכלה להוביל להרס כל כך גדול הרי שהפילוסופיה הזו זקוקה לכיוון חדש .
לווינס כבר הבין את הכיוון הפוסטמודרני של החשיבה על פיה בעצם הדברים בעולם אינם קיימים לכעשעצמם אלא הסוביקטיביות שלנו מכוננת אותה ,ובתודעה יש כח מכונן ולא רק כח שעד למציאות החיצונית שמולו .
כיוון שכך אמר לווינס,אם למודעות שלנו יש יכולת לכונן את החוץ ,הרי שיש לנו אחריות כלפי המציאות הזו ולא נוכל להשאר אדישים למציאות "כפי שהיא " ולהסתפק בלהתענג על החויה האותנטית של הקיום והנהליזם הערכי של היידגר.
במלים אחרות אמר לווינס ,זה לא מספיק להיות קיים ,להיות כפי שכל חפץ בעולם פשוט קיים . האדם טען לווינס אינו חלק מעולם התופעות כמו כל חפץ והתודעה שלו וההתכוונות שלה הם מעבר להיות של כל הדברים .להיות אדם עבור לוינס כפי שמכנה זאת דניאל אפשטיין הוא לא שם תואר ,הוא שם פעולה .
בספרו "כוליות ואינסופיות" מניח לווינס את הבסיס שמתוכו הוא מוסיף מימד נוסף לפילסופיה שלא היה שם קודם לכן ,בכל אופן לא בפילוסופיה המודרנית ,והוא המימד האתי . כיוון שהמציאות כאמור אינה קיימת לכעשעצמה אלא תלויה גם בהתכוונות שלנו כלפיה הרי שיש לנו זכות וחובה להיות אתים כלפי פניו של הזולת שמופנות אלינו .
לא רק זו טען לווינס ,אלא שההתכוונות האתית אל הזולת שלנו בעצם גואלת אותנו מהיות ככל התופעות האחרות בעולם אל עבר הסוביקטיות העמוקה שלנו ,נשמתנו והמימד ההאין סופי של הקיום .
מעניין שגם קוהט ,מי שייסד את פסיכולוגית העצמי חווה את השבר הגדול של הגותו בעקבות חורבנה של התרבות והאנושיות בגרמניה של המלחמה והרצח.
העמדה של לווינס שכאמור רואה באדם שם פועל ,התכוונות בראש ובראשונה ולא רק תופעה או אובייקט בעולם התופעות רואה דרך פסיכולוגית העצמי את העמדה של המטפל מול המטופל כעמדה אתית בראש ובראשונה ולא רק כעמדה החוקרת את הנפש שלו כמו כל אובייקט מחקר אחר בעולם . זהו ההבדל הגדול בין הגישה הזו לבין גישות פרוידיאנית שלמעשה לא רואות במעשה הטיפולי מעשה אתי אלא רואות את תפקידו של המטפל לנתח את חומרי הנפש של המטופל כמו כל אובייקט חקירה .כלומר ההבדל הגדול בין הראיה הפרוידיאנית לראיה הזו היא שעבור הפרודיאיניות הנפש קיימת לכשעצמה כאובייקט פוזיטיביסטי ,היות והפילוסופיה הפוזיטיביסטית חוקרת את היש ,הקיים בעולם כדברים העומדים לעצמם ולא בזיקה לתודעה שמקיימת אותה כל הזמן .
רענן קולקה שהמשיג את ההבנות הלווינסיות הללו לתוך פסיכולוגית העצמי כינה את המימד הסופי של הקיום,הסוביקטיביות ההידגריאנית אם תרצו כהפצעה ,כמקום שבו אנחנו קיימים כמו כל אובייקט אחר בעולם ואת המצב התודעתי האינסופי של הזולתיות וההתייצבות האתית מול האחר כהתמוססות .התנודה בין מצב ההפצעה למצב ההתמוססות היא על פי תפיסת פסילוגית העצמי בזיקה זו התהליך מהיות בעולם כיישות סופית שהולכת לקראת מותה (ההישג הגדול על פי היידגר היא ההתייצבות נכוחה מול המוות ) למה שקורא לווינס "אחרת מהיות" לעבר החריגה מהיות אובייקט ,תופעה מתכלה לעבר ההכרה בזולת והמחוייבות אליו כפתיחה אל האינסופיות .
לקריאה נוספת לחץ כאן

דרישה לתואר שני למטפלים באמנויות

2010-08-11T16:53:00.000-07:00

להלן קישור לכתבה בהארץ על ההמלצה של משרד הבריאות בחוק שיחייב תואר שני למטפלים באמנויות ,חשוב בעיני על מנת לחזק את המעמד של המקצוע הזה בתוך מקצועות בריאות הנפש

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1182087.html

לקריאה נוספת לחץ כאן

הסרט "התחלה" - מבט פסיכואנליטי

2010-08-11T14:50:00.000-07:00

אם יש סרט שמזמין ראיה פסיכואנליטית זה סרטו של כריסטופר נולן - התחלה .אז קודם כל תודה לטלי לקרן ולמירב שהמליצו לי עליו בחום כזה שלא יכולתי שלא לראות אותו .
זהו סרט שמצטרף לסרטים נוספים שמבקשים כמו מטריקס ,שאטר איילנד או אווטאר לעסוק במימדי התודעה האנושית ובהבנה הפילוסופית שלה דרך סרט פעולה בדיוני קונבנציונלי לכאורה .
הסרט מנסה לתאר את הנפש האנושית ושכבות המודעות שלה דרך סיפור על אדם (לאונרדו דיקאפריו) שמסוגל להכנס לתוך חלומות של אחרים כאשר החלומות הללו משקפים מצבי תודעה עמוקים של החולם , ולעשות שם שינוי שלמעשה משנה את התודעה והמציאות של אותו חולם .
הרעיון הזה מתחבר כמובן לתפיסה הקלאסית ביותר בפסיכואנליזה של פרויד שדיבר על שכבות של תודעה - מודע-סמוך למודע והתת מודע .
אם נחשוב שמונחים של פרויד ,הרי שהיכולת להשתתף בתוך חלום או רמת מודעות עמוקה יותר של אדם אחר היא אכן מדע בדיוני כיוון שאנחנו נפרדים האחד מהשני ואי אפשר להכנס זה לחלומו של זה .
ואולם דווקא לפי הראיה של יונג שדיבר על לא מודע קולקטיבי , אפשר להתחיל לדבר על מציאות שבה ברמה העמוקה שלה אנחנו יכולים להשתתף זה בתודעתו העמוקה של האחר היות ועל פי יונג בעומק ההויה שלנו אנחנו חולקים אותה תודעה גדולה - תודעת העצמי כפי שקרא לה יונג להבדיל מהתודעה של האגו- אותה תודעה שדרכה אנו חווים את מה שאנחנו קוראים לו "מציאות "
על פי הראיה הזו של יונג , אבני הבניין של אותה מציאות שאנחנו תופסים כמובנת מאליה על פי החושים שלנו אינה מובנת מאליה כלל אלא מובנית כולה על הלא מודע הקולקטיבי שמעצב את התרבות ,שרק מבעד לאותה תרבות אנחנו מתווכים את החושים שלנו ויוצרים את אותה תמונה שאנחנו מכנים "מציאות"
זהו גם הרעיון של הטיפול היונגיאני כמו גם הפסיכודרמה והטיפול באמנות שנגזרו מתפיסה יונגיאנית בין השאר , שברגע שנצליח לגעת ולהיות בחיבור עם רמת המודעות העמוקה יותר של המטופל , כמו למשל בחלום או ביצירה או במהלך פסיכודרמטי של אימפברביזציה , הרי שהשינוי שיתרחש שם ישפיע על תמונת המציאות החושית של האגו ויעמיק אותה .
במובן זה התפיסה הפרוידאינית היא תפיסה הפוכה - אם יונג אומר שלמעשה האגו המודע הוא נגזרת של הלא מודע העמוק הקולקטיבי הרי שפרויד טוען הפוך - שהאגו המודע הוא הבסיס של התודעה והלא מודע הוא נגזרת של המודע ומורכב מהדחקות שהמודע לא יכול או מסוגל לבוא עימם במגע .
נראה לי שהסרט הזה והיוצר שלו מתכתבים עם שתי הגישות הללו - היונגיאנית והפרוידאנית דרך הדילמה של גיבור הסרט שמצד אחד נאחז במציאות החושית כדבר "האמיתי" ומצד שני ממשיך להאבק ולפגוש את אשתו המתה בתוך עולם הדמיון והלא מודע היות ששם עבורו יש חוויה "אמיתית" לא פחות שלה .
נראה שהבחירה של הסרט היא בסופו של דבר כן לבכר את המציאות החושית ,המוסכמת על פני המציאות הלא מודעת ,וגיבור הסרט לבסוף נוטש את העולם הלא מודע שחדר לתוכו וחוזר אל הקרקע המוצקה של "המציאות"
ניתן לאמר כי היום יותר ויותר רווחת המחשבה שאין בנמצא מציאות המופרדת מהעולם הפנימי ומהלא מודע שפוגש אותה ושלמעשה התמונה שבסופו של דבר אנחנו חיים כמציאות היא ביטוי של פעולת גומלין הדדית של החושים שלנו,המחשבות שלנו, האמונות שלנו , הרגשות שלנו , והאינטאיציה שלנו .
לקריאה נוספת ניתו להכנס לאתר

פסיכולוגית העצמי בראיה של קבוצות וזוגות

2010-07-20T10:21:00.000-07:00

פסיכולוגית העצמי בראיה של הזוג והקבוצה

פסיכולוגית העצמי היום מקבלת מקום לא רק במסגרת של הטיפול הפרטני אלא גם בעבודה עם זוגות ועם קבוצות.
קוהט -מייסד פסיכולוגית העצמי - דיבר על מושג של "עצמי קבוצה " ובכך בעצם איפשר להתבונן על תהליכים של קבוצה והגרעין שלה - של העצמי קבוצה - כתהליך שניתן להמשיג אותו כשם שממשיגים התפתחות ותנועה של העצמי האינדיוידואלי.
תפקיד מפתח בהתפתחות של העצמי קבוצה - כמו העצמי האישי- ראה קוהט בפונקציה של המנהיג שמהווה עבור הקבוצה גם זולת עצמי רואה ,וגם זולת עצמי אידאלי שדרכו יכול גרעין הקבוצה לצמוח ולהתפתח .
באופן דומה ניתן גם לדבר בעיני על זוגיות - ולחפש במפגש הזוגי את "עצמי הזוג " כלומר הגרעין החי המהווה את הלב של הזוג ושדרכו כל אחד מבני הזוג צומח וגדל .
במקרה זה ניתן לראות במטפל הזוגי למשל פונקציה של זולת עצמי רואה ואידאלי עבור עצמי הזוג לצמיחתו וגדילתו.
מתוך ראיה זו של עצמי הזוג והעצמי הקבוצה ,רציתי להציע בעצם מסלול התפתחותי לעבודה עם קבוצות וזוגות שיכול להיות מקביל לתהליך ההתפתחותי שקוהט מדבר עליו בהקשר של העצמי האינדוידואלי.
בפסיכולוגית העצמי מתואר תהליך ההתפתחות מהיווצרותו של העצמי הוירטואלי אל גרעין העצמי ומשם אל הטרנספורמציה של העצמי וההתרחבות של התודעה אל האחרות ואל השתתפות קוסמית בעולם .
באופן דומה ניתן לראות קבוצה ,כמו קבוצות אתניות,קבוצות משימה ,קבוצות לאום וכו כקבוצות שבתחילת התהוותן עסוקות בכינון העצמי הגרעיני שלהן ,כך למשל מדינת ישראל שברוב שנות התהוותה כמדינה עסקה בכינון הזהות שלה תוך השלילה של האחרות ובהבדל מקבוצות הלאום האחרות החיות בסביבתה . התנהלות זו של בניית הזהות וחרדה מהזהות של האחר מאפיינת שלבים ראשוניים של כינון עצמי גרעיני של קבוצה .ואולם ,כשאר לקבוצה יש הנהגה שיכולה להוות עבור הקבוצה זולת עצמי ,הרי שעצמי הקבוצה יכול להתפתח מעבר לזהות הנרקיססטית שלו אל עבר הטרנספורמציה ולהפתח ולהכיל אחרויות ולהיות חלק מההתהוות של עצמיים אחרים לתוך שדה מאוחד של הוויה .כך אני קורא את הציווי המקראי בתנ"ך של קבוצת הלאום הישראלית של היות "אור לגויים" כדרישה התפתחותית מעצמי הלאום הישראלי להתרחב אל מעבר לנרקסיסטיות האתנית ולהוות זולת עצמי עבור הקבוצות הלאומיות האחרות ("הגויים") ולסייע בידם לעבור תהליך טרנספורמטיבי אל מעבר לעצמם .
כך גם כשמדברים על עצמי הזוג בקשרים זוגיים , הרי שזוגיות יכולה להשאר במצב הנרקיסיסטי שלה ולא להתפתח אל מעבר לה ,ואולם כשאר זוגיות שורה בסביבה של זולת עצמי הרי שעצמי הזוג יכול להתרחב מעבר לגבולות הנרקיססטים שלו לעבר העולם ,למשפחה,לקרובים ,ולקהילה.
נראה שבחברה בישראל - חסרה כיום מנהיגות שיכולה להוות זולת עצמי רואה ואידאלי עבור קבוצת הלאום ועל כן עדיין לאחר שישים שנות קיום , יש שלילה של האחרות על ידי החברה ,והתבצרות בזהות נרקיססטית סגורה לעצמה .
כך גם המשבר ביחידה הזוגית בתוך המשפחה .הסבר מעניין בהקשר זה שניתן למשבר בתוך עצמי הזוג במשפחות הוא העובדה שבעבר הזוג למעשה המשיך להתמך במשפחה המורחבת כמו בחברות שבטיות ,משפחה שהיותה עבור הזוג את זולת העצמי לו הוא היה זקוק שגם ראה אותו וגם היוה את המצע האדאלי להתפתחות שלו .היום לעומת זאת ,זוגות מתרחקים ממשפחות המוצא שלהם ,ונותרים להחזיק את עצמם בתוך מרחב החיים ,ולעתים גרעין עצמי הזוג לא חזק מספיק על מנת לעמוד בדרישות ההתפתחותיות של הקשר , ומתפרק הרבה יותר מאשר בתקופות קודמות .
לסיכום נאמר שהראיה וההמשגה של עצמי הקבוצה ועצמי הזוג בהחלט יכולים לסייע בידינו לראות את הצרכים ההתפתחותיים של קבוצה ושל זוגות בעבודה שלנו תוך אמונה שהענות לצרכים ההתפתחותים של עצמיים אלו יכולים להוביל בסופו של דבר לטרנספורמציה של חריגה מהעצמיות הזו אל עבר העולם והאחדותיות כפי שמגדירה זו פסיכולוגית העצמי .

לקריאה נוספת לחץ כאן

בין חרדה לספונטניות בקבוצת פסיכודרמה

2010-07-10T02:25:00.001-07:00

מתוך הרצאה שניתנה בכנס פסיכודרמה ,מלון השרון,קייץ 2010

ברוכים הבאים

הסדנא הקצרה שלנו היום תנסה לספר משהו על המנעד חרדה ספונטניות בתוך קבוצת טיפול .מה שבחרתי להביא הוא שלוש נקודות מבט שאני מאד מתחבר אליהם – מורנו ,קוהט ויונג ,לאמר משהו על החיבור של התאוריות כפי שאני מבין אותם ולנסות לגזור מהתפיסות שלהם איזה שהוא מודל התבוננות אינטגרטיבי על התנועה חרדה –ספונטניות בתוך טיפול קבוצתי .

החלק הראשון של הסדנא היותר קצר יביא את התאוריה והחלק השני יאפשר נגיעה חוויתית והתבוננות על מנעד החרדה-ספונטניות שלנו כאן בחדר .בחלק האחרון נעשה סיכום ושיתוף ואז יהיה גם אפשר להעלות שאלות או מחשבות על התאוריה והחוויה ביחד .

אני רוצה להתחיל עם שתי סיפורים

ספור ראשון –אירופה של תחילת המאה הקודמת ,הונגריה ,יעקב מורנו ,לימים מיסד הפסיכודרמה – גיל ארבע וחצי – משחק עם קבוצת חברים –מורנו שהיה מנהיג כבר אז מחליט לשחק משחק שהולך ככה – הוא אלוהים – וכל שאר הילדים הם המלאכים שלו ,הוא עומד על שולחן גבוה וכל הילדים מסתובבים במעגל למטה – המלאכים

באיזה שהוא שלב אחד הילדים קרא לו מלמטה ואמר לו – יעקב - למה שלא תעוף ?

מורנו הושיט את ידיו קדימה וכעבור שלוש שניות מצא את עצמו על הרצפה עם יד שבורה .

סיפור שני כמה שנים טובות אחרי זה ,בחלק אחר של העולם ,בארצות הברית ,כותב היינץ קוהט בספר על פסיכולוגית העצמי וחקר רוח האדם –על אפיזודה מאד משמעותית לדעתו מילדותו של וינסטון צרציל –מי שלימים היה ראש ממשלת אנגליה .

צרציל תאר –משחק ילדים –באיזה שהוא משחק תופסת הוא הרגיש לכוד כשרצו לתפוס אותו – ומצא עצמו עומד בין שני גבעות – חישב במהירות את המרחק והאמין שיצליח לעוף לצד השני ולהאחז בעץ – שלושה ימים אחרי זה התעורר ממצב של חוסר הכרה .

אז קודם כל אלו סיפורים שמלמדים אותנו על החשיבות של עזרה ראשונה במקום שילדים משחקים בו .

אני מעבר לזה חשבתי שההסבר שקוהט הציע בספרו לפנטזית התעופה הזו של צרציל יכולה להאיר משהו גם על הסיפור של מורנו .

קוהט סיפר שפנטזית התעופה הזו של צרציל ,גם אם הובילה להתרסקות באותה חוית ילדות ,היא שגם נתנה לצרציל את התעוזה לשאת ולעמוד במצב הכל כך קשה וחסר אונים של אנגליה באותה מתקפה קשה של הנאצים במלחמת העולם השניה .

את אותה פרשנות – ניתן גם לקחת למורנו – אותה פנטזיית תעופה שהיא דימוי לביטוי הספונטני של הנפש בעצם היא הבסיס לאותה השראה בריאה ובוגרת שבסופו של דבר איפשרה למורנו לפרוץ דרך ולהקדים את זמנו בהבנה של הספונטניות והאנאקטמנט הדרמטי כחויה מרפאת

במובן זה אני מרגיש שקבוצה היא בעצם סביבה שמזמינה לחוות מחדש את אותה פנטזית תעופה ראשונית – אותה ספונטניות של ביטוי עצמי של הגרעין האותנטי של ההויה שלנו .מישהו לעוף איתו .

השאלה היא מה קורה כשהסביבה הזו מכזיבה,סביבה שבסיפורים האלו של מורנו וצרציל היא סביבה פיזית שהכזיבה דרך כח הכבידה של כדור הארץ – שהולך כנגד הפנטזיה הזו .

אם נסתכל רגע בראיה הקוהטיאנית ,ונתחיל לרגע בינקות – הספונטניות והתשוקה להביא את עצמנו כאשר יש סביבה נענית ,סביבת זולת עצמי אמפטית כפי שהגדיר קוהט ,היא וטבעית וראשונית .

לפי זה החרדה מגיעה כאשר משהו בסביבת הזולת עצמי כושל ואז הכשל הזה מייצר אזור חרדה ,חרדה שתשתחזר פרדוקסלית כל פעם שתהיה הזמנה לאותו מקום של ביטוי שיכול בפוטנציאליות שוב להוביל לכשל של הסביבה בהענות בדיוק כמו אותה אדמה כשלה בהחזקת פנטזית התעופה של מורנו וצרציל.

מה שקוהט אומר שכאשר למרות הפגיעה הזו תהיה שם מספיק סביבת זולת עצמי רואה ונענית , הרי שפנטזית התעופה הזו , הספונטניות לא תיכחד אלא תישמר באיזה שהוא עצמי גרעיני בנפש ותחכה בסבלנות לסביבה שתהיה זולת עצמי עבור אותו גרעין ששם יוכל לבוא לידי ביטוי באופן ספונטני וחי .

מכאן אנחנו יכולים לאמר שלפי פסיכולוגית העצמי התנאי הראשוני להזמנה לספונטניות של חבר בקבוצה חייב להיות כאשר ישנה חויית זולת עצמי מהסביבה הקבוצתית כך שהקבוצה מצליחה להיות זולת עצמי אמפתי ורואה עבור כל אחד מחבריה .כאשר התנאי הזה לא יתממש החרדות ימשיכו משחזור פגיעות ראשוניות .

התפיסה של יונג לעומת זאת מדברת על מסע התפתחות לעבר העצמי כמה שהוא מכנה מסע הגבור והאינדיודואציה – אחד המיתוסים המייצגים את המסע הזה הוא אודיסאוס והמסע שלו חזרה לביתו – שמסמל עבור יונג את העצמי – כמסע שעובר דרך מאבק קשה באזור הצילי של הנפש במפלצות ,לוחמים ושאר איתני טבע מעוררי חרדה .

המפלצות במפגש הזה שיונג מדבר עליו שפוגשים יכולה להיות בדמות כל פחד שיש לנו מלהביא את עצמנו בקבוצה – החל מקנאה הרסנית כלפינו או שלנו כלפי אחרים , שיפוט,בקורת,דחיה,חוסר קבלה ,סופר אגו של המנחה,וכו .

כלומר אפשר לראות שבראיה היונגיאנית מסע ההתפתחות מחייב למעשה את המפגש עם החרדה ככח התפתחותי הכרחי להתפתחות הזהות ובעימות מול האתגרים של ההתהוות וכתנאי כמעט להתבגרות כזו כמו בשבטים שבהם יש טכסי חניכה והתבגרות שמזמנים חוויות של חרדה והתמודדות כדי לאפשר לאומץ הלב להתגלות ולהופיע.כלומר על פי הראיה היונגיאנית אנחנו נאמר שהחרדה היא אינדיקציה לערעור המצב הנוכחי בנפש לקראת טרנספורמציה .אם נחבר את זה רגע לתפיסת הקבוצה כזולת עצמי נוכל לאמר שמרגע שיש חרדה ,יש ערעור כפוטנציאל להתפתחות –ערעור שהקבוצה מזמינה כאופציה לטרנספורמציה– מה שיקבע אם העירור הזה יוביל לטרנספורמציה והתפתחות או לערעור לקריסה וטראומה הוא היות זולת עצמי אמפטי בחוץ שיאפשר את התהליך או לא שאז תהיה תנועה של התכנסות פנימה עם החרדה.

התרומה של מורנו להתפתחות בתוך קבוצה מתגלמת בעיני בגישה של הפסיכודרמה שמתמצית במשפט שתבע – בראשית היה המעשה – AT THE BEGINNING THRER WAS ACTION

התרומה של הגישה הזו בעצם מאפשרת ללכת צעד נוסף .אם קוהט באופן מובהק שם את הדגש על האיכות האמהית של העבודה ובשיח שלנו האיכות המכילה האמהית והאמפטית של הקבוצה ,הרי שבגישה של הפעולה הדגש הוא על האיכות הגברית – ארכיטיפ לית כמובן ולא גנדריאלית ,מה שיונג קרא האנימוס ,שמדברת על מטרה,והתקדמות ,בתוך העולם .

נקודת מבט נוספת משמעותית שמוסיפה הגישה של מורנו היא הגישה השלמה כלפי האדם המשתתף בקבוצה בכך שהדגש על הפעולה ולא על הניתוח של המודעות כפי שהציע הפסיכואנליזה ,בעצם מאפשרת לאדם המשתתף בקבוצה להיות במצב א-דואלי של הכרה-הוויה (מה שכינו האקסיסטנציאליסטים השסע הממאיר )אלא הפעולה הפסיכו דרמטית מאפשרת ביטוי שלם ולא דואלי של ההויה-הכרה של האדם .

אם נסכם עד כאן את החיבור של הגישות ,נקודת המוצא שלנו היא הקבוצה כמרחב אימהי מכיל כזולת עצמי לפי קוהט,מה שמאפשר לקבל את החרדה כאינדקציה לטרנספורמציה ועירור לקראת מקום חדש בנפש ,חרדה שמסמלת את המפגש עם המפלצות הפנימיות שלנו בדרך להתפתחות,הרי שהפעולה הפסיכו דרמטית מאפשרת לחרוג מהמרחב הפנימי ולהיות תשתית למעבר מהעולם הפנימי אל המרחב שבחוץ תוך גישה לא דואלית לביטוי האנושי .

דבר אחרון שרציתי להדגיש לפני שנמשיך לאזורים החוויתיים יותר של הסדנא הוא בתרומה היחודית לדעתי שיש בשלוש התפיסות האלו – תפיסות שמזהות באדם לא רק כוחות שדוחפים אותנו מבפנים להתפתחות על פי עקרון העונג והתורה הדחפית של פרויד כפי שהפסיכואנליזה דיברה עליהם – אלא דיברו באופן פתוח על ,האמונה בתכלית הנמצאת מחוץ למעגל העצמי הפרסונלי,תכלית טרנסנדנטית אידאית קיומית שיכולה להתגלם בקבוצה ולתת לנו את הכח להתגבר על החרדה ולהעיז להיות ולאמר את עצמנו כדי לחרוג אל מעבר לעצמנו מעבר למימד הסופי של הקיום שלנו ,

על ההגיון של הגישה האינטרסוביקטיבית בפסיכותרפיה

2010-05-29T00:41:00.000-07:00

דמות המטפל הקלאסית הראשונה שעולה לרובנו כשאנחנו חושבים על טיפול היא אותה דמות שפרויד הגדיר כ"לוח חלק"
מטפל הישוב על כסאו בפנים חתומות וחמורות סבר ,לא מסגיר שום חויה אישית פרסונלית שעוברת עליו וכמעט מתנזר מאישיותו היום יומית האותנטית .מכונים פסיכואנליטים אפילו הנחו בשנים קודמות את האנליטיקיאים ללבוש לבוש שלא מסגיר שום דבר מאישיותם וכך גם לעצב את החדר שלהם .
ההגיון שמאחרי התנהלות לא אישית זו של הפסיכואנליטיקאים היתה אותה הנחיה של פרויד שעל המטפל להיות לוח חלק להשלכות של המטופל ,וכל ביטוי אישי שלו בעצם "מלכלך" את הלוח הזה ומערבב את המטפל והמטופל .
האופוזציה לגישה הזו של המטפל כלוח חלק ניטרלי ולא מעורב החלה כבר בשנות פעילותו של פרויד.היה זה פרנצי ,תלמידו של פרויד (עוד דמות שסולקה מהחצר של פרויד לאחר שהביע עמדות נבדלות )שטען שלמעשה הטיפול הקלאסי הזה חוסם את היכולת של המטפל להיות מעורב במובן החיובי של המילה ולהענות לצרכים העמוקים של המטופל לאהבה ולקשר אנושי אמיתי .
כיום ,עשרות שנים אחרי היווסדה של הפסיכואנליזה,העמדה האינטרסוביקטיבית שמבקשת להכיר בכך שהמטפל הוא אדם נוכח ואמיתי גם בחדר הטיפול ,מקבלת יצוג נרחב בתוך שדה הפסיכואנליזה .הגישה הזו גורסת שלא רק שנוכחות המטפל כאדם אינה מפריעה למטופל להביא את עצמו ,אלא להפך - ההכרה במטפל כאדם שחי את עצמו בחדר מאפשרת למטופל להרגיש את עצמו בקונטקסט אנושי יותר ולכן מאפשרת יותר להביא את עצמו .
פרנצי אפילו טען במובן מסויים שהגישה הקלאסית של המטפל כלוח חלק עשויה לגרום לטראומה למטופל היות והיא משחזרת את החרדה הגדולה ביותר שלו - להתקל במבט אדיש ,מנוכר ,וחסר יחס כלפי המצוקות הכי עמוקות שלו .
נקודה נוספת שאותה אני רוצה להוסיף ושאותה אני לומד יותר ויותר להכיר בעבודתי היא שבעצם בסופו של דבר ,גישת הלוח החלק אינה מכבדת את הרגישות ויכולת הראיה של המטופל שיודע היטב להרגיש את התגובות והרגשות של המטפל גם מבעד לכל ההסתרה שלו ,בשפת הגוף שלו ,באינטונציה ואפילו בשתיקה ואז במקרים אלו הופך הלוח החלק הזה לנסיון לא מוצלח של המטפל להסתתר מאחרי מסיכה שלא באמת מסתירה את אנושיותו והיותו בן אדם ,בדיוק כמו המטופל שמולו .נדמה לי לפעמים שהרתיעה הזו מחוסר האותנטיות של מטפלים בפסיכולוגיה הקלאסית היא הגורם להמנעות של רבים מפניה לטיפול נפשי שבו הם רק יכולים לדמיין הנהון חסר אמפטיה ומעורבות רגשית.
הגיון נוסף שאני מוצא בעמדה האינטרסוביקטיבית היא המודלינג .אם נחשוב על זה ,הרי המטפל הוא אדם שפעמים רבות מנסה לעודד את המטופל להביא את עצמו,להתחבר לעצמו,להיות אותנטי,להחשף,ולקחת את הסיכון של להיות נוכח מול העולם.
יש טעם לפגם בעיני כאשר אותו מטפל לא מיישם בעצמו מול המטופל את העמדה הזו ,מתכחש לאנושיות שלו ,לאותנטיות של הנוכחות שלו ,ולספונטניות שבו ובכך בעצם לא יכול להוות מודלינג ,מודל עבור המטופל ולהוביל עבורו את הדרך לקראת ביטוי עצמי והנכחת עצמו בעולם
לקריאה נוספת לחץ כאן

התפתחות הפסיכואנליזה מהאדם האשם לאדם המיסטי

2010-05-01T04:28:00.000-07:00

תחילתה של הפסיכואנליזה שיקפה באופנים רבים את המבט על האדם באירופה של תחילת המאה העשרים. האדם "החילוני" שהשתחרר מהכנסיה והדת אל העולם התעשייתי המדעי המודרני ,מוכל בתוך נאראטיב העל של האבולוציה
הדרויניסטית והקינה הניטשיאנית של מות האלוהים .
מתוך כל אלו הגיח פרויד עם משנתו ,גם הוא לא ראה בזהותו היהודית עוגן לביסוס של חיים רוחניים ולמרות שבגיל צעיר חשב ודיבר מיסטיקה ורוח ותאר את התשוקה שלו ללמוד רפואה כבאה מהבנה אחדותית גטהיאנית של הקיום ,הרי שמהר מאד הסיפור שלו על האדם השתנה לחלוטין .פרויד תאר את האדם כיצור רדוף דחפים של מין תוקפנות והרס שתפקידו ביקום הריק הזה הוא לרסן את דחפיו ולכפוף עצמו לנורמות החברתיות שגם הם כמו שסבר הובס הם סך כל הכוחות היצריים והדחפיים המופעלים על ידי האנשים המרכיבים את אותה חברה .
פרויד שמר בקנאות על תמונת עולם "מדעית" של האדם והעולם החפה מרוחניות כפי שהוא הבין את דרווין וניטשה (ששניהם אגב לא ראו כך את התורות שלהם כיוון שגם על פי דרווין שבא מתפיסה דתית - גם בחיה יש רוחניות כך שהשוואת האדם לחיה אינה מבזה את האדם אלא להפך באה לכבד את החיה והחיות וכך גם ניטשה שלמעשה הצטער על ההתנתקות של האדם מהמימד הרוחני והאלוהי של העידן בו הוא חי כשהכריז ש"אלוהים מת")
על כן ,ומתוך קנאות זו, כtאשר תלמידו הקרוב ומי שאמור היה להיות יורשו הבכיר - יונג - התחיל לבטא השקפת עולם אחרת שמבקשת לכלול גם את הרוח בתוך תפיסת הנפש והעולם ,פרויד קטע באופן חד את הקשר בינהם והפסיכואנליזה התפצלה פיצול עמוק וכואב בין הפסיכואנליזה (מותג שהמציא פרויד) לבין הפסיכולוגיה האנליטית - התפיסה שהחל לפתח יונג .
מעניין שדווקא הדמות שניסתה מחדש לחלץ את הפסיכואנליזה מהרדוקציה הקיצונית של האדם לדחפיו ויציריו האפלים וביקש להחזיר את רוח האדם לפסיכואנליזה ,בא דווקא מתוך האדיקות של הפסיכואנליזה עצמה .
היה זה היינץ קוהט ,פסיכואנליטקאי שברח מאירופה לפני מלחמת העולם והיגר לארצות הברית .
למרות שתחילת דרכו היתה בפסיכולוגית האגו הפרוידיאנית הוא ייסד בסופו של דבר פסיכולוגיה שחרגה מהתפיסה המסורתית הפסיכואנליטית וקרא לה פסיכולוגית העצמי .
קוהט טען שיש שוני מהותי בתפיסת האדם בין הפסיכולוגיה שלו ובין זו שפרויד פיתח.
את האדם הפרוידיאני כינה קוהט בשם "האדם האשם" - - זהו כאמור אותו אדם שחווית היסוד שלו היא אשמה גדולה על כך שהוא מכיל בתוכו דחפים "רעים" שעליהם הוא צריך כל הזמן להתגבר אך הם בשורש נפשו - אם ירצה בכך ובין אם לאו.אדם שתפיסת העולם הפילוספית שלו היא "האדם רע מיסודו "
לעומת זאת ,קוהט בא מתוך תפיסת עולם הפוכה של האדם כטוב מיסודו ומהותו , על כן הוא אמר ,האדם שאותו הוא פוגש אינו האדם האשם אלא "האדם הטרגי" .האדם הוא טרגי על פי קוהט כאשר גרעין העצמיות שלו שאיתו הוא נולד לא מצליח להגיע לסביבה שמאפשרת לגרעין הזה להתפתח ולגדול ואז יכול להיות לזה ביטוי "רע " של הרסנות ותוקפנות אך על פי קוהט אין אלו הם ביטויי רוע היסודיים לאדם מעצם הוויתו אלא רק ביטוי לקלקול של הסביבה החוסמת שבה נתקל האדם.
רענן קולקה ,שעומד בראש קבוצת פסיכולוגית העצמי בארץ ותלמיד של הבודהיזם ומהווה פסיכואנליטיקאי ותאורטיקן מבריק של פסיכולוגית העצמי,העז להמשיך ולפתח את תפיסת האדם הזו של קוהט ולשם כך חזר במידה מסויימת למסורת היונגיאנית וכפסיכואנליטיקאי אולי הוא מראשונים שמבקש לגשר על אותה תהום היסטורית עמוקה שנוצרה אז בין פרויד ויונג - קרע שסימל את התהום שבין הנפש והרוח של האדם והעולם .
קולקה מדבר על תמונת עולם של אדם אחר - "האדם המיסטי" כשהוא משאיל את המושג הזה מאריך נוימן שהיה יונגיאני שחי בארץ שנים רבות .
האדם המיסטי על פי רענן הוא בהמשך לראיה של קוהט , אדם שצולח את הטרגיות של חייו כאשר מגיע לסביבה מזינה רוחנית ונפשית (תיקון שהפסיכותרפיה בין השאר מעיזה לאפשר ) - ודרך הסביבה הזו הוא מצליח לחיות מתוך מקום של אושר ,אחדותיות ,והתמוססות לתוך המרקם האחדותי של ההויה .בכך הוא בעצם מתחבר לשאיפה הבודהיסטית של האדם להגיע אל מעבר לעצמו ולראות שהיקום והאדם אינם נפרדים - בדיוק אותה תפיסה שבנעוריו הובילה את פרויד הצעיר לחקור את הרפואה והעולם .

לקריאה נוספת לחץ כאן

מה בין אמנות לטיפול באמנות?

2010-04-28T15:04:00.000-07:00

רשימה זו ברצוני להסב את המבט ולפתוח שיח בשאלה המהותית של איכות המרחב שבין היצירה האמנותית ובין הטיפול ביצירה בהשראה מגישת פסיכולוגית העצמי מחד והפסיכולוגיה היונגיאנית מאידך .

אני רוצה להציע את ההבחנה שבין המטפל ביצירה ושדה העבודה שהוא מציע למטופל משדה העבודה שמציע מורה לאמנות או כל סטודיו אחר לאמנות .

היצירה האמנותית בהגדרה שלי היא תוצר תהליך יצירתי של אדם לאחר שנכנס לקונטקסט של תרבות מסויימת שמגדירה את אותה פעולה יצירתית כאמנות והגדרה זו מבחינה את אותה יצירתיות מכל יצירה אחרת שלא נכנסת לשדה האמנות.

לעומת זאת היצירה בטיפול מביאה בדרך כלל את אותם מקומות ואזורי משמעות לא ייציגים שבהם היכולת היצירתית כושלת ולא ניתנת לייצוג בשדה התרבות שממנו צמח המטופל .

מטרת הטיפול ביצירה בראיה זו היא ליצור את המצע שעל גביו היצירתיות של המטופל יכולה להיות מותנעת וליצור שדה משמעות שבתוכו היצירתיות יכולה לקבל מובן .

בראיה זו של המטפל ביצירה בעצם אין הבחנה אמיתית של כיצד תבוא היצירה לידי ביטוי , או מה שפת האם של הנשמה שדרכה הוויתו של המטופל תבחר לגלות את עצמה – אם מלים ,אם תנועה ,אם ציור ואם מוסיקה .

בעיני ,הייחודיות של הטיפול ביצירה הוא המרכזיות שגישה זו מייחסת לביטוי היצירתי של האדם כאינדיקציה מרכזית לבריאותו וחיוניותו כאדם .

במובן זה ,ושוב חזרה להקשר של האמנות,אפשר לראות את המטפל כסוכן תרבות שבעצם מסייע לאנשים שהתרבות כשלה מלהוות עבורם מצע לצמיחה ויצירה ,ולהיות עבורם אותו מצע תרבותי שבעזרתו יוכלו אותם אנשים "לחזור " אל התרבות ולהציע את יצירתם בקונטקס התרבותי כאמנים בתחומם ובכך לתרום גם להתפחותה של תרבות זו .

ההשראה מקוהט היא בעזרת המושג "זולת עצמי" שעל פיו המטפל ביצירה בעצם מהווה אותו זולת עצמי עבור המטופל , כאמור בראיה שהתרבות עצמה היא הזולת עצמי שכשל מול אותו מטופל ושבהציעו עצמו כזולת עצמי,מאפשר המטפל למטופל לחזור כאמור וליצור את זהותו על מצע זה.

ההשראה היונגיאנית לעניין היא החזרה של יונג ליסודות הקמאיים של התרבות והציוויליזציה בעזרת היצירות הגדולות של האנושות - המיתוסים והארכיטיפים ,כמצע וכקונטקסט רחב שמציע המטפל למטופל לדימויים,מחשבות ,חלומות ופנטזיות כחומרי גלם שמקבלים משמעות עמוקה דרך ההקשר הארכיטיפ לי או המיתולוגי שטמון בהם ומסייעים ליצור את עצמיותו דרך יסודות קמאיים אלו .

לקריאה נוספת לחץ כאן

למה לי פוליטיקה עכשיו?

2010-04-18T10:51:00.000-07:00

הדבר הראשון שעולה לנו בראש בדרך כלל כשאנחנו חושבים על פוליטיקה הוא בדרך כלל כאב ראש ..משהו רחוק מאיתנו ,אנשים שיושבים על כסאות שחורים ,במשרדים ממוזגים,ראשים קטנים , קרבות אגו ,שחיתות ..משהו שאנחנו כאנשים,אזרחים ,לא באמת רוצים להתעסק בו
אבל האמת היא שהפוליטיקה מתעסקת בנו ...
כשאני מדבר על פוליטיקה אני לא מדבר דווקא על האנשים של הכנסת אלא על כל אותם אנשים שמשפיעים על מרחב החיים שלנו,התרבות שלנו,התעסוקה שלנו,החינוך שלנו,האנשים שקובעים אילו תוכניות יראו בטלויזיה ,אילו מסרים יועברו לילדינו,מה נקרא בעיתון,מה נראה מחלון רכבנו,איך יראו הבנינים בשכונה שלנו,איזה שופטים ישבו בבית המשפט ויכריעו דיננו,אילו מפקדים ישבו בחמ"לים וישלחו את החיילים לקרב ,כזה או אחר.
אני מודה שלתקופת מה העיסוק בפסיכולוגיה והלימודים של התחום הרחיקו אותי מעניין בספירה הפוליטית כי מה חשיבות יש לפוליטיקה ולסביבה החיצונית כאשר מתחילים ללמוד ולהכיר את נפלאות הנפש האנושית?
ואולם ,ככל שהתחלתי ללמוד את פסיכולוגית העצמי ולהכיר את הייחודיות והתפיסה שלה ,שאליה אני מאד מחובר היום,כך גיליתי את התפקיד המכריע שיש לסביבה החיצונית על האדם ,החל מרגע הלידה ולכל אורך חייו כאדם בוגר ,השפעה על התפתחותו גדילתו וחוויתו את עצמו כאדם .
מכאן היתה קצרה עבורי הדרך להבין שאי אפשר לדבר ולהתרכז באמת בתהליך הריפוי ,הגדילה וההתפתחות של האדם בפסיכותרפיה מבלי לעסוק לעומק בסביבה בה הוא חי ובעיצוב שלה עבורו על מנת שיתאפשרו לו התנאים האופטימלים להתפתחות וריפוי . התרומה הגדולה של קוהט ,מייסד פסיכולוגית העצמי ,שהשפיע גם על הפסיכולוגיה ההתיחסותית ,היתה שבניגוד לפסיכולוגיה המסורתית שראתה את הנפש כחיה בבועה סגורה ,ושאת השפעת הסביבה היא סופגת רק בילדות המוקדמת , הרי שקוהט טען שהתלות של האדם בסביבתו לצורך הגדילה שלו נמשכת כל חייו בדומה לדג שזקוק למים וליצור חי שזקוקים לחמצן לכל אורך ימי החיים .
על כן ,אני חש עצמי היום מתוך העבודה שלי ,כפסיכותרפיסט, כרואה אחריות גם לעיצוב והשפעה על הסביבה שבה אנו חיים על מנת לאפשר לעצמנו לקרובינו מקום שיכול להיות כפי שקוהט כינה אותו " סביבת זולת עצמי " דרך התרבות,החינוך,וההויה שמקיפה את כולנו באוקיינוס הזה שנקרא קיום .
לקריאה נוספת לחץ כאן

אנונימיות המטפל בעידן האינטרנט

2010-04-05T02:28:00.000-07:00

האדאל שהציב פרויד של המטפל כ"לוח חלק" שעליו המטופל משליך את עולמו נתקל כיום בקשיים לא רק מצד התאוריה שמבקרת בגישות ההתיחסותיות והאינטרסוביקטיביות אלא גם מצד מציאות החיים בסייבר ספייס.
מהפיכת האינטרנט הופכת את כולנו במידה מסויימת-מטפלים ומטופלים - שקופים יותר ,חשופים יותר,מוכרים יותר
מספיק היום לקליד את שמו של המטפל בגוגל ולקבל את כל תוצאות החיפוש בפייסבוק,בפורומים,ובאתרים נוספים שבהם אותו מטפל ניכח את עצמו בעבר.לראות תמונות שלו ,אולי של משפחתו ,לקרוא טכסטים שפרסם ,וכו
כמו הרבה מהפיכות שהתחילו במציאות והשפיעו על התודעה של האנשים,כך למשל המצאת הכתב שהשפיעה על הייצוגים המנטלים שאנשים חוו ,או מהפיכת התיעוש ששברה את המבנה השבטי -כפרי של ייצור והרחיבה את תופעת העירוניות ,מה שיצר את המהפיכה של התרבות האינדווידואלית .
כך אני מאמין שמהפיכת האינטרנט שבה כולנו חשופים כמטפלים תשנה באופן מהותי את היכולת לחשוב על המטפל כאנונימי וכלוח חלק בשעה שכאמור החשיפה שלו באינטרנט(שיכולת השליטה שלו עליה היא מוגבלת)תיצור מן הסתם גם שינוי בתאוריה ותכיר בכך שבחדר הטיפול יושבים שני אנשים בשר ודם שדנים בשאלות של משמעות פשר וסבל .
כמובן שאין הדבר משפיע על חלוקת התפקידים בין המטפל והמטופל שבה לכל אחד יש את התפקיד שלו .המפגש במובן זה ממשיך להיות לא סימטרי מבחינת התפקידים אך בהחלט יותר הדדי מבחינת המשתתפים בו .
לקריאה נוספת לחץ כאן

פוליטיקה ופסיכולוגיה

2010-04-03T07:56:00.000-07:00

בימים אלו ממש מתנהל דיון סוער ומעניין בדבר "חוק הפסיכותרפיה" ,חוק שתפקידו להגדיר מי רשאי ומהם התנאים שאמור למלא מטפל בנפש על מנת לקבל את ההכלה של החוק .
עצם הדיון על החוק כבר מעורר מחלוקות ושאלות כיוון שהוא חושף מעט של "מאחורי הקלעים" של עולם הטיפול הנפשי .מסתבר שמשך שנים רבות מאז שנות השבעים שבו חוקקה הגילדה של הפסיכולוגים הקלינים חוק שיתן להם על פי חוק מונופול לעיסוק בפסיכותרפיה .כיוון שאז מקצועות אחרים בבריאות הנפש כמו עוסים ,מטפלים באמנויות ומטפלים אחרים היות עדיין בתחילת דרכם ,הרי שלא היתה שום מחאה על החוק הזה ,ואולי לא לגמרי הבינו בזמנו את משמעותו .
כיום,יותר מארבעים שנה עצמו לוחמים אותם פסיכולוגים קלינים על רגליים אחוריות כדי שלא יחוקק חוק הפסיכותרפיה היות שחוק זה למעשה יאפשר למקצועות נוספים בתחום בריאות הנפש על פי חוק לטפל .
החוק גם יצר מצב שלמעשה הציבור זיהה אוטומטית את המפגש הטיפולי עם פסיכולוג קליני ,בלא להבין לגמרי שהגישה של הפסיכולוגיה הקלינית היא מסויימת ,רדוקטיבית במונחים רבים,והיא לא יותר מעוד גישה כלפי הנפש כמו עוד גישות רבות אחרות שהיום מקבלות ביסוס ותוקף - מעשי ומחקרי כמו הגישה הרוחנית - יונגיאנית, הגישה של האמנות,הגישה הקוגנטיבית,וגישות נוספות.
חשוב לדעת על מה המאבק לדעתי ולהבין את ההשלכות העצומות שיש לפוליטיקה של התחום על ההיצע והמידע שהציבור יכול ורשאי להחשף אליו בבקשו מזור למצוקות וסבלות נפשו וחייו ,על פי בחירתו החופשית.

לקריאה נוספת לחץ כאן

פוקו ותרומתו לשיח של הנפשי

2010-04-03T01:56:00.000-07:00

פוקו הינו אולי אחד ההוגים הגדולים ביותר שהשפיעו על החשיבה הפוסטמודרנית כיום בשיח של הנפש,הפסיכולוגיה והאדם.
עיקר עבודתו של פוקו התרכזה במה שהוא כינה "הארכאולוגיה של הידע " כלומר הוא ניתוח את שדות הידע הקיימים בתחומים שונים והציג באופן שיטתי ובהיר כיצד ה"ידע " הזו הוא בעצם הבניות שמשקפות יחסי כוח במשחק של זהויות וסוביקטים שמשחקים את המשחק הזה שנקרא ידע .שום ידע כותב פוקו אינו קיים לכשעצמו באופן אובייקטיבי אלא הינו חלק מאותו מערך כוחות חברתי.
באחד הספרים המפורסמים ביותר שלו "תולדות השגעון בעידן התבונה " מפיעל פוקו את הניתוח הזה על השדה של הפסיכאטריה המודרנית .הוא מראה שם ,כמו כותבים נוספים אחריו,שלמעשה כל השיח הפסיכאטרי סביב הנפש ומחלותיה גם הוא שייך להגדרות שתייגו בעלי הסמכות ההגמונים בתוך שדה השיח ,מה שהוא כינה "שוטרי השיח" ,את ה"מטופלים" שאותם הם בחנו"
כך למעשה טען פוקו שאת המחלות וההגדרות שיצרו הפסיכאטריה בזמנו,כמו סיכיזופרניה ,מאניה דיפרסיה,וכו יש לחפש לא בתוך נפשם המיוסרת של אותם מטופלים אלא בקריאה שהטילו עליהם אותם שוטרי שיח שהפעילו את הכח שלהם על ידי המבט ההגמוני המתייג ומאבחן שלהם.
כך נכון הדבר לגבי הפסיכולוגיה המודרנית ששאפה לדעת את הנפש כפי שיודעים כל פרט בעולם הטבע ,ולתייג תופעות בנפש שכאמור מספרות יותר את הספור של המאבחנים והבחירות שלהם להתבונן על האדם מאשר את האדם שעליו מתבוננים,אדם שהפך עם הזמן לאובייקט של המבט הבוחן - הפסיכאטרי והפסיכלוגי.
חשיבות הניתוח הזה של פוקו עבורנו את יחסי הכוח שמעבר לאבחנות הלכאורה מדעיות-קליניות-מקצועיות היא עצומה -הן כמטפלים והן כמטופלים.כמטופלים משחררת אותנו ההבנה הזו מחוסר האונים שיש לנו לעיתים בתחושה שלנו כשאנו עומדים מול איש מקצוע מתחום הנפש - עם חלוק לבן או בלעדיו- והפנמה אוטומטית של דבריו ומעניקות לנו את ההבנה שלמעשה כל השמות והסווגים שהוא מפעיל כלפינו הינם חלק מדיספלינה מסויימת שאנו יכולים לבחור לקבל או לא לקבל על עצמנו והבחירה היא שלנו כיוון שהסיווגים כשלעצמם כאמור אינם אמת או שקר אלא הבניה נארטיבית ,סיפורית שמנסה לתאר את הסבל שלנו.
הגיעו אלי לקלינקה לא מעט מטופלים שעברו אצל פסיכאטרים ומטפלים אחרים ,ולא מעט מן הסבל שאותו הם נושאים קשור היה דווקא באבחון ובתיוג שהולבש עליהם יותר מאשר הסבל עצמו שמהם סבלו .לא מעט מהעבודה עם מטופלים אלו עסק בהתרת התיוג שנגזר עליהם בשם המדע והאוביקטייביות והחזרת הכח לעצמם להגדיר את עצמם והסבל שהם נושאים עימם.
כמטפלים לדעתי גם כן התרומה של המהלך הפוקויאני היא עצומה. היא משחררת אותנו מכבלי ה"אבחון הנכון" שאותו לימדו אותנו ושאותו אנו מיומנים לשלוף בזמן הנכון ובמקום הנכון ,כמו כדור שנשלף ומבהיר את התמונה של מה שעובר על המטופל.התפיסה היום בעיני והרבה בזכות פוקו וממשיכיו,היא שעבודנו היא בעצם לעזור לאדם מתוך יצירת הקשר האינטימי עם עצמיותו וסבלו - להגדיר ולמצוא מלים(או קול או תנועה או צבע)לסבל לכאב לגעגוע לכמיהה ולחסר שאותו חווה המטופל ,וההמשגה הזו עצמה של המטופל יחד עם המטפל את הסבל והמצוקה היא שעוזרת ליצור משמעות חדשה וכפי שדווקא פרויד הגדיר זאת " להפוך את הסבל הנאורוטי לסבל קיומי "

לקריאה נוספת לחץ כאן

על פסח ,עיצוב והנפש שלנו

2010-04-03T01:37:00.000-07:00

קניון איילון,לקראת חג הפסח,רואה אנשים נוהים אחר רכישה של עוד מוצרים של עיצוב ,עיצוב הגוף,עיצוב המטבח,עיצוב מחדש של חדר השינה ,עיצוב המלתחה,עיצוב פינת המחשב ,עיצוב ..
ואני חושב ביני לביני ,כמה תשומת לב מוכנים אנשים להקדיש לעיצוב המרחב הפנימי שלהם ,המרחב שדרכו ומבעדו נוצר הדיאלוג עם כל אביזרי העיצוב החיצוניים הללו?
מתי לאחרונה יצא להם לבדוק את ריהוט ההתניות הישן ,שדרכו הם מקבלים אינסוף החלטות יום יומיות,לגבי עצמם,ילדיהם,העבודה שלהם ,העתיד שלהם ,
האם בין בחירה של חולצה חדשה למכנס יצא להם לתהות על מסיכת הלבוש ,הפרסונה שהם עוטים על עצמם - בזוגיות,מול הוריהם,כשהם קמים בבוקר ,בחלומות?
האם כשהם משפצים מחדש את הסלון כדי להגדיל את המרחב ,עוברת בראשם המחשבה על להגדיל את המרחב הפנימי שלהם ,החופש הפנימי להיות,לחלום,ליצור ?

לקריאה נוספת לחץ כאן

שאטר איילנד - סקורסזה ממקום אחר

2010-03-30T13:15:00.000-07:00

סרטים של סקורסזה הם תמיד מקום מצויין עבורי ללמוד בו עוד זוית מעניינת על נקודות הקיצון של הנפש ועל הנפש בכלל.
התפר שבין החוק ובין הנפש המתפרצת/מתפרקת היא גם נושא שסקורסזה עוסק בו בלא מעט מסרטיו כך למשל נהג מונית ,פסגת הפחד ועוד אחרים.
כמי שעצמו התחיל את החקירה שלו בתחום המשפטים ועבר ללמוד פסיכולוגיה ,אני מוצא עצמי מרותק לתפר הזה .
הסימבול המיידי שמעלה הסרט הזה בין אי מבודד ואטום(שמו של הסרט)ובין מצבו הנפשי של הגבור -בגילומו של לאורדו דה קאפריו - מהדהד מאד יפה את החויה של פסיכוזה - כלומר המצב שבו העולם הפנימי מאבד את ההקשר שלו (האוקיינוס הסימבולי של ההויה ) ומתבצר בתוך אי מבודד ,שם מעלה הנפש מחזות אימה ,קומדיה ,טרגדיה ,מה שמכונה בשפה הפסיכאטרית - חוויות סכיזו פראונאידיות ,הלוצינציות ודלוזיות.
הסרט מתאר בסיפור הרקע שלו צמד של סוכני ממסד אמריקאי בשנות החמישים שמגיעים לאי מבודד שיש בו מרכז לטיפול בנפגעי נפש שביצעו מעשי עבריינות .הסרט חוקר במהלכו בעיני גם את הסיבה למצב שכזה של פסיכוזה ואובדן ההקשר של הנאראטיב של הגבור עם העולם שסביבו. הדבר מתגלה רק בדיעבד היות וכל הסרט למעשה ,כמו בסרט נפלאות התבונה בזמנו,סקורסזה נותן לנו כצופים להתמזג עם הנארטיב של הגבור מנקודת מבטו ,ורוב הסרט אנחנו למעשה חווים יחד עם הגבור את ה"פסיכוזה " היינו את הסיפור הפנימי שנותק מההקשר שמחוץ לו ,שבו הפסיכאטרים והממסד רודף אותו .
הסיבה למעשה לחויית הרדיפה במצבים של ניתוק מתחילה בהגנה שהאדם נוקט מלכחתילה על מנת שלא להיות בקשר עם החוץ וכל מפגש עם החוץ מעורר בו חרדה של רדיפה וחדירה לתוך פנימיותו .
רק בסוף הסרט בעצם אנחנו מגלים שהגבור הזה את הסיפור ושבעצם המטפל הראשי של המוסד הפסיכאטרי רצה לבדוק כיצד להקל על סיבלו על ידי פסיכודרמה שהוא יצר ,של משחקי תפקיד שתפקידם להקל על סבלו ו"לעמת " אותו עם המציאות של חייו.מציאות שעל פי הסרט הוא ניסה לברוח ממנה - על פיה הוא הרג את אשתו ,ולא יכול היה להשלים עם המציאות הזו ,כמו גם עם טראומות של הרג שחווה בזמן מלחמת העולם השניה .
הסרט גם בתאור שלו רומז על הסיבה שבעטיה עשויה להתפרץ פסיכוזה כזו והתנתקות מאוקיינוס המציאות ,בדומה לאי שבו מתרחשת העלילה . על פי הסרט הטראומה - פצע- שנפער בחייו של האדם יכול במידה והוא לא נרפא ,להעמיק וליצור קרע בין הספור הפונימי ובין המציאות ,ולתוך הקרע הזו ומתוכה נובעים למעשה החוויות שאנו מכנים "פסיכוטיות" .
הסרט מדבר על תקופה שבה עדיין לא היו תרופות פסיכאטריות אפקטיביות - ועל כן היו שתי אפשרויות מול הנהלת המוסד הפסיכאטרי לגבי אנשים שפשעו מתוך הפסיכוזה - או לרפא אותם מהפצע ולהחזיר אותם להקשר של המציאות או לעשות פרוצדורה רפואית שהיתה מקובלת במאה הקודמת שבה עושים ניתוח במוח ומשתקים חלק ממנו על מנת "ליישר " את האדם
שלא יחזור לסכן את סביבתו .
הטרגיות של הסרט היא שהרופאים לא הצליחו להחזיר את הגיבור אל קרקע (או ים) המציאות ,הוא נשאר באי הבודד והאטום שלו ובסוף הסרט נשלח לאותו ניתוח מזעזע .
לא ברור האם הסרט ,בדומה לקו הקוקיה ,בא ממבט אנטי-פסיכאטרי שכן אפילו הליהוק של שחקן כל כך עמוק ורגיש כמו בן קינגסלי לתפקיד הפסיכאטר(אותו קינגסלי שגילם את גאנדי) החמלה שגילה כלפי המטופל והרצון שלו להציל אותו מהניתוח מראים ככל הנראה דווקא על מבט אוהד ומכבד כלפי הפסיכאטריה .
צריך לזכור שהפסיכאטריה במקורה נוסדה על מנת לחלץ אנשים מהגרדום ,אנשים שפשעו אך היות וסווגו כחולי נפש ,הם נפטרו מאחריות פלילית והגיעו לקבלת טיפול רפואי .
הבקורת על המודל הרפואי של הפסיכאטריה היא שהיא הקצינה את היחס לכימי-ביולוגי ועשתה רדוקציה לכל תופעה נפשית אל הניורוטרנסמיטרים ותנועתם במוח ולמעשה לא נתנו מקום בשיח שלהם לנפשיות,ולרוח האדם .
יתכן שהסרט הזה מזמין למבט מחודש שבין הפסיכאטריה והנפש ,ולראות שגם היום יכולה הפסיכאטריה אולי לחזור ליעוד המקורי שלה ולהוות מפלט לאנושיות החבולה ולמצבים שבהם הסוביקט אנושי לא יכול לשאת באחריות לתנועות נפשו ,ולהציל אותו מהתנפצות אל אותה מציאות נוקשה בתוך האי הבודד שאליו הוא נלכד.
רק הערה אחת לגבי "אתיות " של הפסיכודרמה הזו שנעשתה עם גבור הסרט .במציאות לעולם לא נזמין אדם לפסיכודרמה במידה והוא לא מסכים לה או לא במצב של מודעות לכך שמשחקים משחק ,ותנאי להתחיל מהלך של פסיכודרמה היא היכולת של האדם לדעת שנכנסים לעולם של משחק ,דמויות ותפקידים כך שכל קשר בין מה שנעשה בסרט ובין פסיכודרמה הוא דמיוני לחלוטין .
הסרט עצמו מומלץ בהחלט,ומעורר מחשבה .

לקריאה נוספת לחץ כאן

פסיכולוגיה בראיה חדשה - דרכו של ג'יימס הילמן

2010-02-13T02:37:00.000-08:00

הילמן ,מגדולי היונגאנים בדורנו ,מביא בספרו - REVISIONING PSYCHOLOGY את התפיסה המרתקת והשונה שלו על הפסיכולוגיה המסורתית .ראשית הילמן טוען בספרו כי הפסיכולוגיה המודרנית גזורה למעשה מפילוסופית החשיבה של התרבות המערבית שעל פיה התפיסה של משמעות היא רק בתוך האגו של האדם והעולם עצמו הוא עולם ריק ממשמעות ,ומחיים רוחניים כלשהם .על פי התפיסה הרווחת הזו בפסיכולוגיה המסורתית,למעשה כל המחשבות של האדם ,החלומות שלו ,והראיה שלו את העולם היא "השלכה" של האובייקטים הפנימיים הללו על הלוח החלק של העולם ,ובזה מנסה הפסיכולוגיה המסורתית להתאים עצמה לתפיסה המדעית שעל פיה העולם הוא אוסף של אובייקטים ריקים,מתים ,חסרי משמעות מלבד זו שהאגו האנושי והקוגניציה מעניקים לו .
הילמן מתעמת באומץ עם הגישה הזו וטוען שהשורש של הדומיננטיות והמובנות מאליו של רעיון זה למעשה מצוי במהלך הקולוניאליסטי שביסודו גרסת תרבות המערב המונותאיסטית שהאל חיצוני לטבע ומחוץ לו ושהעולם עצמו והטבע ריקים מאלוהות .מצוידת בגישה זו ובאמונה בעליונותה על כל השאר, באה תרבות המערב והכניעה את התרבויות הקדומות יותר כמו של האנדיאנים באמריקה .התרבויות הללו היו תרבויות קרובות הרבה יותר אל הטבע והם גרסו שיש אלוהות בטבע עצמו וכי האדם איננו יחידת משמעות אוטונומית ותלושה מהטבע והקוסמוס אלא שייך לטבע וחלק ממנו .
האדם המערבי כינה את התרבויות הללו בלעג"תרבויות אנימיסטיות" המשמעות של האנימה הוא מה שיש בו חיים ,ובמובן הזה כאמור הם גרסו האנימיסטים כי הטבע הוא חי ,בדיוק כמו האדם ,ושהמרכז העמוק של האדם הוא לא בהכרת האגו שלו ,אלא בטבע העולם שמצוי בו .על פי התפיסה הזו היות אדם פרושו מראש חריגה מהזהות הקבועה של האדם עם האגו,הגוף,הפרסונליות,הביוגרפיה שלו והגנים שלו ,חריגה אל המימד האינסופי שלו בהיותו טבע חי ,אח לכל שאר החיים בקוסמוס - העצים,החיות,הכוכבים ,החול כמו גם דמויות מחלומותיו,מושאים של דמיונו,וההגות שלו -כל אלו שותפים בהוויה הקוסמית שאנו חווים כקיום .
התפיסה הזו גוזרת בטיפול נקודת מבט שונה על המהלך של העבודה הטיפולית .על פי הילמן אנחנו לא רואים את הדמויים שמעלה המטופל מחלומותיו או מהיום יום כהשלכה של הנפש שלו על העולם או עלינו כמטפלים אלא קולות שדרכם ההויה מדברת עם ואל עצמה דרכו ודרכנו.
הילמן מזמין את האדם שמגיע לעבוד בטיפול ליצור קשר אינטימי ועמוק עם הדימויים ,הקולות והרחשים שעולים ממעמקי נפשו ולהשתתף באופן חי וקרוב בשיח הקוסמי הזה ,בשיח ההוייתי שמתרחש על במת ההכרה שלו.
במובן זה רואה הילמן את הניכור והבדידות של האדם המודרני כפי שתוארו יפה על ידי האקסיסטנצליטים כמחלה של העולם המערבי שלמעשה לא איפשר לאדם אלא להתבצר באגו הראציונלי תוך הכחשה של החיבור של האגו הזה לטבור הטבע והעולם ובכך גזרה עליו חוויה של ניכור לעצמיותו העמוקה ולעולם סביבו - ניכור שיכול להביא לדכאון, אובדן דרך וסימפטומים נוספים שמתוארים בפסיכופתלוגיה המודרנית. הילמן מזמין אותנו לקרוא שוב ולהתיידד מחדש עם אותם תרבויות אנימיסטיות בדרך להכרת עצמיותנו והסבל האנושי ובדרך להעשרת הנאראטיב שאנו מכנים פסיכותרפיה.
על פי הילמן הריפוי העמוק טמון בחיבור חזרה אל הטבע העמוק שלנו,וההזכרות המחודשת בכך שהבדידות האמיתית היא הבדידות של האדם מעצמיותו והוויתו .
לקריאה נוספת לחץ כאן

לכתוב עצמנו מחדש עם מיה הוד -מטפלת בכתיבה

2009-11-07T03:28:00.000-08:00

פעמים רבות אנחנו חושבים על פעולת הכתיבה כאקט שמדווח על מה שקורה בחוץ או בפנים ,אך המשמעות העמוקה בעיני של כתיבה במרחב עמוק ומאפשר הוא לא אחר מאשר כתיבה כבוראת ויוצרת בתוך הרגע חיים ,ספור,הסטוריה ,זהות.
יצא לי להתקל במהלך עבודתי במטפלת מיה הוד ,סופרת ,עיתונאית ומטפלת בכתיבה ,והתרשמתי עמוקות מיכולתה לאפשר מרחב כזה עבור מטופלים ואנשים שבאים לעבוד איתה .
ניתן להתרשם מעבודתה באתר האינטרנט שלה וכל מי שעניין לו ביצירה התבוננות וריפוי דרך כתיבה ימצא בעבודה עם מיה הזדמנות יוצאת דופן ללכת דרך משמעותית בליווי מקצועי ,מסור ומעמיק .
לכניסה לאתר של מיה לחץ כאן

הפסיכודרמה של טרנטינו

2009-11-07T03:12:00.000-08:00

מעבר לגאוניות של סרטו החדש של טרנטינו - ממזרים חסרי כבוד - רציתי להתייחס למימד של הפסיכודרמה החברתית שבעיני הסרט הזה הצליח להעלות .
הסרט מתאר מציאות פנטסטית דמיונית שחוזרת להיסטוריה של מלחמת העולם השניה בצרפת הכבושה בידי הנאצים.טרנטינו הציג מחדש את ההסטוריה של סיפור המלחמה כך שקבוצה של לוחמים יהודים הצליחו ליצור התנגדות לנאצים והצליחו להשמיד את הצמרת הבכירה של המשטר הנאצי וכך בעצם לעצור את המלחמה ולנקום בדרך על האכזריות שאותם נאצים ביצעו ביהודים .
החויה שלאחר הצפיה בסרט היא מטלטלת ,כך גם הרגשתי את הקהל שהיה באולם .רק לדמיין את האפשרות של התנגדות אקטיבית והרס של המשטר הנאצי עורר בצופה חויה חזקה של תיקון ,ושחזור מחדש של האפשרות באותה תקופה .
אפשר כמובן להיות צינים ולאמר - " זהו רק דמיון אך במציאות זה לא קרה " ואולם - מה שחשוב להבין הוא שהמציאות הקונקרטית שהתרחשה ,כמו בכל מקרה טראומה ,המשיכה להחקק בנפשם של יהודים ובתרבות של יהודים ברחבי העולם-כך שכל יהודי חווה כל פעם מחדש את אותה טראומה של "צאן לטבח" ,השפלה , דיכוי ,מחיקת האדם .
בסרט הזה ,בדיוק כמו שפסיכודרמה מטפלת במקרי טראומה ,ישנה חזרה לטראומה באופן חוויתי והצעה לתיקון ולהתנהלות חדשה בתוך הדמיון לנוכח אותה טראומה ,כך שקרבן הטרואמה לא ימשיך לחיות את עצמו בהשפלה ובחוסר האונים שחווה את עצמו בעת הטראומה ההיסטורית אלא יתחיל לחוות את עצמו מחדש כאדם משוחרר מאותה פגיעה והשפלה .
כלומר העבודה היא לא ברמת ההסטורית שלגביה אין איש מכחיש את היות הטראומה והפגיעה אלא העבודה היא על החויה הפנימית שממשיכה לחיות את הטראומה הזו למרות שהיא כבר לא מציאות יותר .
לקריאה נוספת לחץ כאן

העידן החדש של קן ווילבר - על הספר קיצור תולדות הכל

2009-09-16T23:18:00.000-07:00

קן וילבר נחשב לאחד הפילוסופים החשובים באמריקה של היום ומייצג בולט של החשיבה הטרנספרסונלית בפסיכולוגיה.
בספרו קיצור תולדות הכל מסביר וילבר כיצד התרבות העכשוית שלנו הפכה כל כך מושטחת ברוח כך שהפרדיגמה היחידה שדרכה אנו רואים את עצמנו ואת הטבע היא דרך הראיה המדעית ,האוביקטיביסטית והמנוכרת . זה לא שוילבר יוצא כנגד המדע .להיפך ,וילבר כותב שהראיה המדעית היא אחד התרומות הענקיות של תקופת ההשכלה והתרבות המודרנית .יחד עם זאת ,כותב וילבר שלמעשה ההתמקדות במדע רידדה לחלוטין את המימד הרוחני הטרנסדנטי של הקיום וההויה ובכך למעשה רוקנה את הקוסמוס ממשמעות ,תכלית ונשמה .כך גם ברמה האנושית למעשה המדע לא מסוגל להחזיק את שני המימדים הבסיסים של האדם - הגוף והנפש - היות ובמדע מה ש"קיים באמת " הוא רק מה שניתן לצפות בו בחושים וכיוון שהנפש לא ניתנת לצפיה בחושים הרי שהיא "לא אמיתית" .על רקע זה בעצם נעשית רדוקציה של הנפש למונחים של חומר ומכאן ההתחזקות של הפסיכטריה הביולוגית ,התרופות נוגדות הסימפטומים והגישה החד מימדית כלפי מורכבותו העוצמה של האדם והטבע.
הוא טוען שבניגוד לגוף ולחומר את המגע עם הנפש ניתן ליצור רק דרך דיאלוג אמפטי ולא דרך תצפית מדעית שתיצור מגע רק עם הצד החיצוני של האדם ולא פנימיותו .וילבר מדבר רבות על האבולוציה של העולם אך בניגוד לתפיסה הרווחת של אבולוציה הוא כותב כי האבולוציה לא מתרחשת רק ברמה של התאים והחומר אלא גם ברמה הפנימית הנפשית הרוחנית מהפיזיוספירה אל הביו ספירה ומשם אל הנואוספירה ( הרמה הרוחנית) .כאמור הפדיגמה המדעית לא יכולה היתה לדבר על המימד הפנימי של האבולוציה היות וראתה בכל מה שהוא לא אובייקט לתצפית רק "אשליה " " פנטזיה " או "דמיון תלוש "
וילבר הולך לסיכום לקראת אינטגרציה בין המימדים השונים - המדע התרבות והרוח כאשר בעיניו רק ראיה אינטגרטיבית שכזו תצליח להביא אותנו להתעלות מעבר לחלוקות האלו ולדעת באמת שהכל כמו כולנו הם בעצם ביטוי של " הרוח הגדולה של ההויה "
לקריאה נוספת של הראיה הטרנספרסונלית ניתן להכנס לאתר שלי

כתבה מעניינת מעיתון הארץ לגבי מונופול הפסיכולוגיה הקלינית על הפסיכותרפיה בארץ

2009-08-27T04:07:00.001-07:00

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=370810&contrassID=2&subContrassID=3&sbSubContrassID=0

לא על האגו לבדו - הצגת ספרה החדש של מתי ליבליך

2009-07-31T12:51:00.000-07:00

האדם שבקצה האגו - כך נקרא ספרה החדש של מתי ליבליך - תלמידת בודהיזם ומורה לשלוב תפיסות נפש מזרחיות ומערביות בתחום הנקרא פסיכולוגיה טרנס-פרסונלית.
בספר זה מנסה מתי לעשות נסיון חשוב ולפרוס את ההמשגות התאורטיות שקוראות לאינטגרציה של תחום הרוחניות ותחום הנפש והפסיכולוגיה .בספר מובאים ומנותחים תפיסותיהם של סטניסלב גרוף ,קן ווילבר ,ג'ק קורנפילד,יונג ,והוגים נוספים חשובים שתרמו להבנת הקשר שבין עולם הרוח ועולם הנפש .
שמו של הספר מעיד על כך שהתפיסה ההגמונית בתחום הנפש והפסיכולוגיה התרכזה במאה העשרים בעיקר במרכז המודע של הנפש - באגו ואילו הפסיכולוגיה הטרנס פרסונלית עוסקת בהבנה שהנפש שלנו קשורה ומחוברת למימד שהוא רוחני , על אישי ,כמו שיונג קרא לו - הלא מודע הקולקטיבי .
יונג אף הרחיק לכת והסביר כי רבות מהפרעות הנפש בעידן המודרני קשורות בניתוק של החברה המערבית מהעומק הרוחני ומרכז ההויה שלה כפי שבא לידי ביטוי בהתרחקות ההולכת וגדלה מהטבע הבראשיתיות הראשוניות והשבטיות .
חשיבות הספר הזה הינה בהקשר הרחב שבו היא ממקמת תאוריות רוחניות וביסוס של המסורת הפילוסופית של תאוריות אלו .זאת בניגוד לעידן הניו אייג שעל כל יתרונותיו, מזמן פעמים רבות גישה שיטחית ,לא מעמיקה ולא יסודית לתחום הרוח .
ליבליך כותבת על חוסר האחריות שבגישה כזו וסוקרת את ההזדמנויות והסכנות הטמונות בדרך הרוחנית לקראת התפתחות נפשית ורוחנית של האדם בעולם .
עוד על פסיכולוגיה ורוח ניתן לקרא באתר שלי

פאץ' אדאמס - ספור אמיתי של רופא אמיתי

2009-05-09T14:28:00.000-07:00

בעקבות הסרט המופלא בכיכובו של רובין וויליאמס על אותו רופא שפיתח במהלך עבודתו כרופא ילדים את הטכניקה של הליצנות הרפואית כדי להתקרב לילדים במהלך הטיפול,החלטתי לקרוא את הספר שכתב פאץ אדאמס עצמו על דרכו ועבודתו כרופא . מתוך עיון בספר גיליתי כי אדאמס אינו רק רופא שפיתח טכניקה לגישה ידידותית לילדים בעת הטיפול אלא אדם שמביא גישה חדשה ומקורית לחלוטין לכל מקצוע הרפואה בימינו אנו .במהלך הספר פורס אדאמס את הקשיים האדירים שהיו לו להסתגל לתחום הרפואה כבר בשלב הכשרתו כרופא היות והכשרה זו נגדה לחלוטין את האדאלוגיה שבשמה הגיע לעבוד כרופא והיא לגעת ולהיטיב עם בני אדם בסבלם . אדאמס תאר הכשרה רפואית שמלמדת את הרופא להתנכר למטופל,לשמור ממנו מרחק ולהתייחס אליו כאובייקט שמייצר תסמינים ודוחות מעבדה ולהתעלם במופגן מביטויי האנושיות והרגש של אותו אדם בעת סבלו.
אדאמס תיאר את המצב הזה כבא לידי ביטוי באופן קיצוני בביקור הרופאים היומי , ביקור שבמהלכו שם לב אדאמס כי הצוות הרפואי עומד ליד מיטת החולה ,מדבר על החולה אך בעצם לא מתייחס אליו אלא לתוצאות בדיקות המעבדה והמדדים הפיזיולוגים שלו .
אדאמס עצמו בחר שלא לוותר על דרכו וייסד לאחר לימודיו בית חולים פרטי שבו הוא למעשה מיישם עם תפיסתו .
כך למשל סבור אדאמס שמה שהכי חשוב בעבודה עם מטופל היא יצירת האינטימיות דווקא בין הרופא והחולה וכי בכוחה של האינטימיות הזו עצמה לרפא . כך גם טוען אדאמס כי יש להרחיב את המטרה של הרפואה לריפוי האדם וחייו באופן שלם ולא לראות בו רק גוף מקולקל המגיע כדי לתקן את נזקיו .כך גם מבקר אדאמס את היחס של הרפואה המודרנית למוות כאסון שיש למנוע אותו ולדחות אותו בכל מחיר ,וכי רופא שמטופל שלו נפטר רואה בכך כשלון צורב ,בעוד שאין שם שום דגש על העלאת איכות החיים של האדם וטיפוח ההנאה וההגשמה שלו מהרגע וחיי היום יום ובמקרה של קרבה למוות,במקביל למאמצים לרפא ולהארית את חייו של האדם ,לקבל גם את עובדת המוות הבלתי נמנע ולעזור לאדם להפרד באהבה מחייו,אוהביו וקרוביו.אדאמס גורס שהשפעה שלו של הרפואה מושפעת מכל התרבות המערבית שעסוקה בהדחקת המוות וחוסר התייחסות ישיר אליו בחיי היום יום.
הקריאה הספר עוררה בי השראה ומחשבות רבות על ההשלכה של תפיסות אלו על תחום רפואת הנפש ,שגם היא לפעמים ,כמו רפואת הגוף חוטאת בנוקשות,רדוקציה של נפש האדם לתאוריות צרות וחוסר כבוד מספיק לעומק ולמסתורין של האדם שיושב מולנו ולכל המורכבות של הוויתו .זאת ככל הנראה עוד שרידים מתפיסתו של פרויד ושאר ראשוני הפסיכואנליזה שהיו למעשה רופאים והחילו על רפואת הנפש את הכללים המחמירים והמנכרים של רפואת הגוף בתחילת המאה שעברה .
לזכותו של יעקב מורנו ,אבי הפסיכודרמה שחי אף הוא בוינה של תחילת המאה שעברה ועבר אף הוא הכשרה כרופא ,ניתן לאמר שהוא עצמו היה בדומה לאדמס מהפכן בתפיסתו את הנפש והוא התעקש לאפשר לאדם בטיפול להביא את עצמו ונפשו באופן ספונטני יותר שמביא בחשבון את מימדי הרוח,התרבות והיצירתיות שמצויים בעומק נפש האדם.

בעקבות יום השואה - מבט על הסרט "הפתרון הסופי"

2009-05-09T13:36:00.000-07:00

כל פעם מחדש ,קשה לראות שוב ביום השואה את אותם תמונות שמאוששות לנו ומזכירות לנו שזוועות ואימת השואה היתה אמת היסטורית שמתועדת הן בסרטים תעודיים והן בסרטי עלילה שמנסים לגעת ,כמיטב יכולתם ,באימה הזו
עם זאת ,הסרטים התעודיים בשחור לבן ותנועת הדמויות המהירה בסרטים אלו לפעמים גורמת לייצוג הזה של השואה להראות בכל זאת מרוחק ,מנותק ממציאות זמננו התוססת והצבעונית ומחזקת את התחושה שהשואה התרחשה שם ואז בקרב מפלצות אדם שאינם עוד ורק צילם המרצד על גבי המרקע עוד משתרך לו .
השנה הזדמן לי לראות סרט עלילתי דווקא שמציג זווית קצת אחרת על הדברים ,זווית שמקרבת אלינו את השואה ומוראותיה ולכן מפחידה הרבה יותר .שם הסרט הוא "הפתרון הסופי" סרט שנבחרו לגלם בו מטובי השחקנים ובראשם קנת בראנה ,ששיחק את היידריך - ראש הגסטפו שהיה גם יו"ר הוועידה שהחליטה בסופו של דבר על הפתרון הסופי של יהודי אירופה - היינו השמדתם של מיליוני בני אדם באופן מסודר ומאורגן.
הבחירה בשחקנים טובים לגלם פושעים נאצים אינה פשוטה - משמעותה היא למעשה הגברת המעורבות וההזדהות של הצופה עם הדמות המגולמת ,דבר שמקשה מאד לתפוס מרחק אליו אנו רגילים בכל הקשור בשואה ולכן יוצר תחושה של איום .
הסרט תאר את אותה ועידה באספקט היום יומי שלה ,מבחינת התנהלות הדמויות,השיחות בינהם ואפילו לבטיהן המוסריים.
ברגעים מסויימים הטשטשה העובדה שאתה כצופה מתבונן בישיבה שמסקנותיה המחרידות היו הוצאה להורג של מליוני בני אדם אלא ישיבה של קצינים או ישיבת ממשלה שבה מתקבלות החלטות פרוצדורליות ,דבר שמחזק את השאלה הגדולה והנוראית מכל -איך בני אדם , כאלו שאפשר לראות אותם אוכלים,משוחחים,מספרים בדיחות,חולמים- איך אנשים כמונו ,מסוגלים להתכנס ולקבל החלטה שנוגדת ורומסת כל זכר של מצפון,רגישות ,אחווה אנושית.
רבות נכתב ונותח לגבי הסיבות שאיפשרו את ההחלטה הזו ,שהתפתחה בהדרגתיות מול יהודי אירופה , של בידודם והשלכה לעברם של כל אותם מקומות ציליים של הגרמנים כדי ליצור שעיר לעזאזל שיחלץ את גרמניה מההשפלה והעליבות שחוו מאז סיום מלחמת העולם הראשונה .
אך הדגש המרתק בסרט הזה היה דווקא הדינמיקה הקבוצתית שהתנהלה באותו מפגש ,דינמיקה שהונחתה על ידי היידריך- קנת בראנה .על פי גרסת הסרט רק שני אנשים בחדר שכלל למעשה את כל הקצונה הבכירה של הרייך השלישי - הגיעו לפגישה זו עם הכוונה להגיע להחלטה על השמדת יהודי אירופה - היידריך ואייכמן. כל שאר הקצינים האמינו שלמעשה הגיעו לדיון שמטרתו למצוא פתרון לנוכחות הלא רצויה של יהודי אירופה על אדמת הרייך.
הסרט עסק לדעתי בהדגשת הכח של מנחה המפגש הזה , היידריך ,להוביל את הקבוצה הזו להחלטה שבתחילת המפגש כלל לא עלתה על הדעת של איש כאמור מהמשתתפים. על ידי רטוריקה של "פינוי" ועוד מלים נייטרליות ,תוך הפעלת לחץ על אלו שהתעורר בהם מצפון על סיכום ההחלטה,הוביל היידריך את הדינמיקה הקבוצתית למצב בו כולם ,פה אחד ,קיבלו למעשה החלטה למחיקתם ורציחתם של אחיהם ,בני האדם ,יהודי אירופה .דווקא הקרבה והאינטימיות שיצר הבימאי עם הדמויות הללו,אינטימיות שברגעים מסויימים אינה נסבלת ממש ,חידדה את השאלה מחדש -בהנחה שכפי שהוצג היו אלו בני אדם ולא מפלצות- כיצד דינמיקה שכזו יכולה להוביל לאסון כה גדול
הסרט למעשה עסק מעבר לסיפור האימה ההסטורי של שואת יהודי אירופה - בכח העצום של קבוצה לקבל החלטות ולהנהיג שינוי- הן לטובה והן לרעה . המנהיגות/הנחיה של הקבוצה הכרחי על מנת לנתב את העוצמות של הקבוצה -למקומות של בניה או מקומות של הרס .כך קרה במיקרו באותה ועידה על ידי היידריך וכך במקרו עם הנהגתו/הנחייתו של היטלר עם המון אזרחי גרמניה שהצליח לרתום לתעשיית הרצח שלו.
הסרט זורק זרקור חזק מאד לימינו ותקופתנו אנו שכן שוב אם מתמודדים עם האמת הקשה והבלתי נסבלת שהיו אלו בני אדם ולא מפלצות שקיבלו את אותם החלטות , אולי ראוי שנתבונן אנו הן ברמת המיקרו וכמובן ברמת ההנהגה שלנו - מהי ההנהגה שמכוונת ומנחה את הקבוצה שלנו - האם היא לוקחת אותנו לכיוונים של חיבור ,קשר,הכרה ,ובניה או למקומות של הרס,דמוניזציה,שנאה ומדון.
לחזרה לאתר לחץ כאן

אז מה אתם עושים שם בעצם ?

2009-04-09T11:21:00.000-07:00

למרות ותק לא מבוטל שלי בתחום הטיפול ,כל פעם מחדש שאני נשאל את השאלה הזו היא גורמת לי להרהר שוב ושוב במעשה המופלא הזה שנקרא פסיכותרפיה - מופלא לא כי רק שמחה והנאה יש שם - מופלא גם כי יש בו תסכול,וכעס,ועצב וכאב ...
ובכל זאת ,למרות התחושה העמוקה של עוצמה אדירה שמתחוללת במפגש הטיפולי ,יש בי הצורך להעמיק ולנסות למצוא מילים שיתארו למתבונן מהצד (מי שבתוך הסיטואציה הטיפולית לא זקוק תמיד למילים האלו )מה עושים במפגש הזה .
מתוך הרבה מלים שעולות לי בתוך כך נדמה לי שהמילה העמוקה ביותר שעולה היא - ללמוד אינטימיות .
נראה שהמילה הזו,אנטימיות, צריכה רענון והעמקה כיוון שלדעתי משתמשים בה בקלות רבה מידי ומפספסים את העומק ,העוצמה והפוטנציאל הטמון ביכולת הלמידה של אינטימיות . במילה זו אין אני מתכוון אך ורק למובן העממי של אינטימיות זוגית (עוצמתית בפני עצמה ) אלא למובן הקיומי של אינטימיות של עצמיותנו עם כל דבר שסביבנו ,ותוכנו .אינטימיות עם הגוף שלנו ,אנטימיות עם המחשבות שלנו,אינטמיות עם העץ שגדל מול החלון שלנו , אינטימיות עם שולחן העבודה שלנו,השמיים שמעלנו,האדמה שלרגלנו ,חשבון הבנק שלנו,אינטימיות עם הרוח הגדולה של הקיום ,אינטימיות עם האויבים שלנו...
לעיתים נדמה שבחיי היום יום שלנו אנו נדחפים איכשהו לתנועה שהיא הפוכה מאינטימיות ,תנועה של ניכור ,ניכור לשעון שמעיר אותנו משנת הלילה ,דרך ניכור לשומר שעומד בכניסה לבניין המשרדים שלנו ,ניכור למיילים שאנחנו צריכים לקרוא ,למשימות שהולכות ומצטברות על שולחננו,לבירוקרטיה ,ניכור לחלומות ולהשתוקקויות שלנו שלפעמים נדמה שמפריעים את שגרת יומנו.
הניכור הזה ,למרות שנראה לפעמים כבחירה שפויה של השרדות בעולם עם קצב מהיר ותזזיתי ,גובה את מחירו וגם אם נראה שהוא מביא לנו שליטה על התנהלותנו , בסוף היום והחשבון אנחנו יוצאים ממנו חלשים יותר ,תלושים יותר מהשורש של קיומנו ,הטבע שלנו , עצמיותנו .ככל שגדלה עוצמת הניכור לעצמיותנו בחיי היום יום שלנו , כך השחיקה שלנו מתעצמת ונראה קשה יותר לזהות כבר מהו האזור האותנטי שלנו , המקום בו אנחנו עצמנו , אמיתיים.
מקור העוצמה האמיתי בחיינו הוא האינטמיות ,לא הניכור .כך גם אם נתבונן באנשים שהשפיעו רבות על ההיסטוריה כמו אמנים מנהיגים ואנשי רוח נגלה שהלך הרוח שלהם מול העולם ,הקהל שלהם והקהילה שאיתם עבדו הוא אינטימיות ,קרבה ,אמפתיה ולא ריחוק .היו גם דיקטטורים שניסו לשלוט ולצבור עוצמה דרך ניכור אך אלו ירדו או הורדו מבמת ההסטוריה והתפוגגו אל השכחה .
בהלך רוח זה ,המפגש הפסיכותרפיוטי הוא בעיני מקדש האינטימיות ,מקום לעצור בו את כל ההתנהלות המנכרת והמנוכרת,ולהרגיש את הקרבה לעצמנו קודם כל ולכל מה שמקיף אותנו ,כך שככל שגדלה היכולת שלנו ללמוד את האינטימיות שלנו ,להתעקש עליה ,ולבטוח בה , כך היא יוצאת אט אט מהמקדש הטיפולי אל השעון המעורר של הבוקר,אל השומר בבנין המשרדים ,אל המיילים ולא פחות מכך - אל הקרובים לנו ואהובנו ומשם אל הקרוב לנו ביותר -אל עצמיותנו .
לחזרה לאתר לחץ כאן

יונג ?נשמע לי מוכר ......

2009-04-09T10:34:00.000-07:00

לפעמים אני שואל את עצמי מה גורם לדמות מסויימת בהיסטוריה להפוך למוכרת בעוד שדמות אחרת נשארת בצל התודעה הקולקטיבית .
כולנו שמענו ומכירים היטב את פרויד ,רעיונותיו ,מחשבותיו ,כתביו . דמותו הפכה לאייקון של תרבות .
הרבה פחות מוכר הוא פועלו של תלמידו הבכיר ביותר - קארל גוסטב יונג .זאת למרות שכשקוראים את כתביו מגלים שיונג היה לא פחות חריף,מעניין,חדשני,ונוגע מפרויד .
הדמוי החזק ביותר שעולה לי בהקשר זה הוא של רעיונות כזרעים המגיעים לקרקע מנביטה ,לאדמה המוכנה לקלוט את זרעי הרעיונות ולהצמיח מהם חיים ,פרחים ,עצים גבוהים.
בהקשר הזה של פרויד ויונג ניתן אולי לראות את הטרגדיה של מה שיש המכנים "מי שמקדים את זמנו" . ישנם זרעים המגיעים לקרקע לפני שהקרקע יודעת שהיא אמורה או יכולה לקלוט אותם ,להכניס אותם לתוכה ,לתת להם להתפתח .
דומה בעיני שכזה היה המפגש בין זרעי הרעיונות של יונג והאדמה של התרבות בתחילת המאה העשרים .
יונג דיבר על האיכות הרוחנית של טבע האדם ,על הקרבה בין תודעת האדם ותודעת הטבע ,על תודעה קולקטיבית שעוטפת את הווית האדם והעולם כאחד .רעיונות שבעידן כיום הם כמעט מובנים מאליהם ,ואפילו מקבלים תמיכה מהפיזיקה הקוונטית שמדברת על שדה אחדותי או הבודהיזם המזרחי שעולם המערב נפתח אליו בעשרים השנה האחרונות .
אך דומה שהרוח ששלטה באותה תקופה בתרבות בתחילת המאה באירופה הלכה לכיוון אחר - כיוון של מודרניזם ,ראצונלזים מכניות ,ועליונות המדע על כל תופעה אחרת .
בתפיסה שכזו רעיונותיו של פרויד בדבר הנפש המכנית של האדם ,והרדוקציה של הוויתו לאנרגיה סתמית היכו שורש איתן באדמת המודרנזים ופרויד נקלט בתוכה כגיבור המספר את סיפורו של האדם ,אדם המנותק מהטבע ,מובס בידי דחפיו האפלים והנוירוזות הלא ניתנות לריפוי שלו ,בדרך אל גורל ריק,חסר תכלית,חסר נשמה .
מודה אני שזו גם היתה הראיה שלי של הפסיכולוגיה לפני שהתחלתי ללמוד אותה לעומקה .הפסיכולוגיה זוהתה בעיני מייד עם פרויד ,וזו הסיבה שנמנעתי זמן רב מלהתקרב לדיספילינה הזו שנקראת פסיכולוגיה כיוון שמעולם לא יכולתי להזדהות עם תפיסה כה מקטינה ורדוקטיבית של האדם .
ואז הגעתי לסמינר באוניברסיטה שכל כולו היה היכרות מעמיקה עם יונג .כיון שיונג שם דגש רב על החויה ולא רק על התובנה הראציונלית כמו פרויד ,הרי שגם הסמינר הזה כולו היה מבוסס חוויה כמו גם תובנה .היה זה סמינר קבוצתי שבסיומו הסתכלתי על הסטודנטים שסביבי וראיתי את נשמתם בחדר ,דרך היצירה התנועה והנגיעה הבועטת של כולנו שם בנפשנו ,הוויתנו,גופנו ,היצירה הטוטלית הזו שנקראת אדם .
אז גם הבנתי שהפסיכלוגיה היא הרבה יותר מפרויד ,ומאז גבר העניין שלי להעמיק בה ולהכיר אותה לאנשים רבים שיכולים דרכה להתוודע למימדים העמוקים ,המקודשים של הוויתם.
גם חלוף הזמן כנראה שינה את האדמה עליה אנו עומדים היות שהיום הבטחון בוודאות המדעית ,וההבנה המכניסטית של הטבע התערערו ללא תקנה בעקבות ההבנות המעמיקות של פיזיקת הקוונטים כמו למשל ההשפעה שיש למדען המתבונן על התופעה אותה הוא חוקר ,הבנה ששמה קץ לשלטון הבלתי מעורער שהיה לאוביקטיביזם במאה שעברה .
היום אך טבעי הוא שנפש האדם ,רב בה הנסתר על הנגלה ,והקשר בין התודעה שלנו ועולם הטבע גם הוא סבוך ומורכב הרבה יותר מכפי שגדלנו לחשוב בשעורי הביולוגיה והטבע בבית הספר.
ואולי השיבה הזו של יונג היום שמתאפשרת בעקבות שינוי זה היא אופטימית כי היא מלמדת אותנו מסר חשוב - גם אם העולם לא מוכן עדיין ,לא יכול עדיין לקבל אותנו ולקלוט לתוכו את הוויתנו ומחשבתנו ,אם נמשיך לדפוק על שערי רקיע העולם כפי שכתב בוב דילן,משהו עשוי להשתנות ולאפשר להפתח אל עצמיותנו ...
לחזרה לאתר לחץ כאן

מחשבות על האח הגדול הישרדות ופסיכודרמה

2009-04-04T10:45:00.000-07:00

לתופעות תרבות פופולרית אפשר להתייחס לפעמים בביטול כ"שטחיות" או חסרות חשיבות אך גיליתי שדווקא חקירה של תופעות אלו יכולה להעיד על צורך חברתי עמוק שבא לידי ביטוי וסיפוק דרך תופעות אלו .
להתקבלות העצומה בציבור של תכניות ראליטי כמו "האח הגדול" והשרדות ישנו בסיס עמוק בכמיהה של אנשים ללמידת דינמיקה קבוצתית אותנטית והדרך בה היא מתנהלת כדי ללמוד משהו על הדרך בה הצופה עצמו יכול לשלוט ולהתנהל בדינמיקה הקבוצתית של חייו הוא . המילה דינמיקה קבוצתית עשויה להשמע מנוכרת וזרה לחלק מהאנשים אך ראוי שלא לטעות בה כיוון שהיא אינה מתרחשת רק באופן מלאכותי עם פסיכולוג שיושב במעגל עם עוד עשרה אנשים אלא דבר שקורה ביום יום ומי שמחפש דוגמאות יכול לחשוב בימים אלו על המפגש המשפחתי המפואר של ליל הסדר שמעלה בתוכו שפע תכנים ודינמיקות בין אישיות קבוצתיות בקבוצה האינטימית ביותר שקיימת - המשפחה.
אם נחזור לענייננו ,נראה שהצורך הזה חשוב עמוק ומשמעותי ואנשים מקדישים ממירב מרצם וזמנם על מנת לעקוב מקרוב אחר אותם דמויות שמופיעות על המסך וחושפות חלק מחייהם האינטימים כמו גם יוצרים מערכות יחסים קרובות עם חבריהם לקבוצה.
עם זאת ,ראוי לציין שיש הבדל עמוק ומשמעותי בין מי שמבקש לראות ולחוות יחסים ,אותנטיות ודינמיקה קבוצתית דרך מסך הריאליטי לבין אדם שבוחר להתנסות הוא עצמו בתוך קבוצה כזו שנפגשת מידי שבוע על מנת לחקור לחשוף ולהכיר את עצמם ואת מערכות היחסים שלהם כדוגמת מפגשי הפסיכודרמה .
ראשית ,בצפיה בתוכנית ראליטי למעשה הצופה יושב מן הצד ופסיבי לגבי הנעשה בתוך התוכנית ,במובן זה שחייו הוא אינם חלק מהמתרחש בדינמיקה ,שלא כמו קבוצה ממשית שבה הוא יכול ומוזמן להביא את חייו ,רגשותיו ומחשבותיו לתוך הקבוצה .
במובן זה ניתן לאמר שהראליטי מספק "חוויות יד שניה" בעוד שקבוצה ממשית של פסיכודרמה מאפשרת נגיעה ישירה בחויה המקורית האותנטית של האדם .
הבדל שני ומשמעותי של ההבדל בין דנמיקה קבוצתית כפי שנראית בתוכניות הראליטי ובין דינמיקה בפסיכודרמה היא שלמעשה הדינמיקה הקבוצתית בתוכניות משמשת כלי בידי ההפקה על מנת להגדיל את ה"עניין " בתוכנית .כלומר ,לעיתים נראה שההפקה כמנחה של הדינמיקה מעודדת דינמיקות קבוצתיות שיכולים להיות הרסניים ליחיד כמו למשל לעודד שעיר לעזאזל דרך טכסי "ההדחה " שמעודדים את המשתתפים כל פעם מחדש לחפש שעיר לעזאזל שיצדיק את הצורך להדיח אותו . במובן זה המניפולציה הטלויזיונית היא הרסנית שכן היא יוצרת מצג שבו לכאורה טבעי הוא שבתוך קבוצות דווקא המניפולציות ,הדרויניזם והפגיעות ההדדיות הם אלו שיובילו לתגמול ולא דפוסים של הכרה הדדית שיתוף פעולה וראיית האחר .
בקבוצת פסיכודרמה לעומת זאת כאשר ישנה סכנה לדינמיקה שיכולה להרוס את היחיד בקבוצה הרי שהמנחה שמשוחרר משיקולי רייטינג או מציצנות ינווט את הקבוצה דווקא להעצים אחד את השני ולמנוע מדינמיקה של שעיר לעזאזל או הרס לבוא לידי ביטוי בקבוצה .
הבדל שלישי ומשמעותי הוא כמובן הסודיות שמאפיינת את קבוצת הפסיכודרמה ותכלית הריפוי בנגוד לתוכניות הראליטי שחושפות את החומרים האישיים בלי בקרה ועיניינם אינה ריפוי וצמיחה אלא בידור ורווחים מסחריים של מפעילי הערוץ והמפרסמים .
אז בפעם הבאה שאתם מזפזפים לתוכנית הראליטי הקרובה חישבו לעצמכם מה באמת אתם מחפשים שם ואיזה דינמיקה אתם רוצים ליצור לעצמכם בחיים האמיתיים שלכם...
לפרטים נוספים על הפסיכודרמה ניתן להכנס לאתר שלי http://www.asaflev.com/

על פסיכותרפיה ותרבות

2009-03-07T05:32:00.000-08:00

פעמים רבות ,כשאני נתקל בכתיבה על פסיכולוגיה, מצוקות נפש, וטיפול נפשי ישנה תחושה שמדובר בתחום רפואי-מדעי שכל התשובות לו נובעות מתוך מחקרים מדעיים ברורים שנכתבו בעבר או שמחכים לגילוי עתידי כאשר יסיימו לחקור את מבנה המוח או למפות את הגנום האנושי ...
בתקופה האחרונה הולכת וגובת המודעות בקרב העוסקים בתחום זה לכך שהחויות שלנו את עצמנו ואת העולם,כמו גם המצוקות או ההפרעות שלנו בחוויה זו גזורים באופן עמוק ומושרש מהגדילה שלנו לתוך תרבות מערבית ,ראציונליסטית,המקדשת את החשיבה הגברית ,הלינארית ,המרקנטליסטית .
כמו הרבה דברים בפסיכולוגיה ,הדברים התחילו עם פרויד .פרויד שחי בתחילת התנופה הגדולה של המהפיכה המדעית בסוף המאה התשע עשרה תחילת המאה העשרים , האמין שהנפש וראייתו את הנפש הינם עובדות מדעיות הקיימות מצד עצמן ואינם קשורות לתרבות שממנו הוא בא .בעקבות תפיסה זו הוא התייחס אל הנפש כמכונה הפועלת בכוחות פיזיקלים של דחפים והגנות וכך סבר שפיענח את חידת הרוח שבאדם .
המסורת הזו המשיכה שנים רבות ,והועצמה על ידי אותה חשיבה מדעית של המאה שעברה שהאמינה שהמדע יחשוף את כל התשובות למצוקות ולשאלות של האדם על עצמו, תכליתו והעולם סביבו .
לאורך השנים עלו קולות בפסיכולוגיה שהעזו לקרוא תגר על התפיסה הזו של הנפש כאובקייט מדעי שאינו תלוי בתרבות .
אחד מהם היה קארל גוסטב יונג . יונג עירער על ההשקפה של מורו ,פרויד ,וטען שהפסיכולוגיה והחקירה של הנפש לא הומצאו על ידי פרויד אלא שהאדם עוסק בחקירה זו כבר אלפי שנים בכל התרבויות דרך הדת,האמנות , המיתוסים הקדומים ,והמפגש שלו עם הטבע שלמעשה הפגיש אותו עם עצמו .
בחקירה הבין תרבותית שלו הרחיק יונג מעבר לתרבות אירופה של זמנו וביקר בתרבויות אחרות כמו תרבויות שבטיות בדרום אמריקה ותרבויות רוחניות במזרח ששמרו על מסורת הבודהיזם .
יונג הבין כבר אז שלמעשה מה שנתפס על ידי תרבות המערב כהפרעה בנפש האדם הינו במובנים רבים תופעה שנגרמת באופן ישיר על ידי ההדחקות שהתרבות הזו גוזרת על האדם שחי בה ,כך שבתרבויות אחרות אין סיווג כלל להפרעות מסוג זה.
אם התרבות מהווה מצע עבור האדם לפתח ולגדל על גביה את עולמו הנפשי והרוחני , הרי שתרבות המערב בהיותה מוטה באופן קיצוני כאמור לראציונליזם וניתוק האדם מהטבע ,,מצמצמת את היכולת של האדם לפתח את עולמו הפנימי רוחני רגשי ,וחסימות אלו למעשה גורמות למצוקות והפרעות מסוגים שונים של בני אדם הגדלים בתרבות זו .
דניאל פינצ'בק,חוקר תרבות ידוע וסופר, בספרו "לפתוח את הראש " כותב בהקשר זה לגבי צמצום התרבות המערבית את טווח התפתחותו הנפשית של היחיד .פינצ'בק טוען שבעולם ובתרבויות הטרום מודרניות - מערביות ,נהג האדם לשמור על קשר קרוב עם המיתי ,הטבע והמסתורין של הלא נודע שבעולם ,והיה בקשר אינטימי עם עולמות הרוח .
ואז הוא כותב :" עם בוא המודרניות,נעלמה זירה זו של הידע העממי ,יחד עם כל צורת התפיסה הלא רגילה,והוגלו לעולם המעשיות והמיתוסים אכולי העש .התרבות המערבית,שהקדישה עצמה למרקנטליזם,ליצרנות ולקדמה מדעית אכפה הבחנה חדה בין השינה ובין הערות,בין הבטלה ובין היצרנות,בין הילדות ובין הבגרות,בין התודעה האנושית לבין עולם הטבע העל חושי.
הן הכנסיה והן המדינה התכחשו באופן נמרץ לקיומן של אין ספור צורות של הויות מודעות..."
פינצ'בק מוסיף כי כל המימד המיתי - רוחני הזה שהודחק בעלייתו של הראצונליזם המערבי כן בא לידי ביטוי באמנות ובחלומות של היום יום :" אחרי שהעולם המודרני עקר מן השורש את מכשפותיו ואת השמאניזם שלו,והרס את מסורת החזיון שלו,הוא נעזר באמנים ובמשוררים כדי שייצרו הדמיות חיוורות למה שאבד "
בפסיכודרמה ישנו נסיון לאפשר למטופל להגיע לרמות ביטוי והוויה ששומרי הסף של התרבות המערבית בדמות המשפחה ,החינוך ושאר סוכני הסוצאליזציה לא איפשרו להביא לידי ביטוי בתהליך ההתפתחות של החיים .הטיפול מאפשר לגעת בחומרי לא מודע ,מיתוסים אישיים חלומות ויצירה ספונטנית - שכולם מהווים תשתית לגילוי של זהות האותנטית של מי שאנחנו .ההנחה בטיפול זה היא שהמרחק של האדם ממימדים אלו בנפשו יוצר סבל ומצוקה נפשיים ותחושה שהחיים האמיתיים שלנו מוחמצים ,חלקיים ולא מתממשים בתוך מסגרות החיים שבהם הוא מתנהל בשגרת יומו .

להקשיב לשתיקה - על שתיקות בטיפול

2009-03-03T10:45:00.000-08:00

גיליתי שאחד הדברים היותר מעוררים חשש אצל מטופלים בעת המחשבה על טיפול נפשי הוא רגעי השתיקה שלפעמים נדמים כמו נצח .פעמים רבות מבקשים ממני מטופלים כבר בתחילת הטיפול "להציל" אותם מרגעים אלו שבהם לא נאמרת מילה ,או להמנע מראש מסיטואציה שבה תתעורר שתיקה .יש שכועסים על רגעי השתיקה הזו באומרם שלשתוק הם יכולים גם בבית ושלא בשביל שתיקה הם שילמו
בהיות הטיפול טיפול דינמי שבו התכנים עולים מתוך הרגע ,הכאן ועכשיו, כמובן שלא ניתן להמנע מרגעים אלו של שתיקה שבהם הרחש היחיד שנשמע בחדר הוא תקתוקו של השעון .
אני אבקש להראות כאן שלמעשה לא רק שלא כדאי להמנע מרגעי השתיקה הללו אלא פעמים רבות רגעי השתיקה מאפשרים לחומרים עמוקים ומשמעותיים לעלות בדרך ששום מילה לא יכולה לאמר אותם .
נראה שכיום כאשר עולה המודעות של הציבור למדיטציה ופרקטיקות רוחניות אחרות הנעשות בשתיקה ,הרי שהעדיפות של המילה המדוברת על פני השקט - דבר שקשור מאד לתרבות המערבית - מתחילה להשתנות .
סדנאות שתיקה של עשרה ימים אינם נראים כדבר מטורף . השתיקה מאפשרת במדיטציה להתבונן במציאות מבלי לנסות לחשוב אותה אלא להיות בתוכה .
שתיקות גם אינן רק נחלתן של טיפול נפשי או סדנת מדיטציה - בחיי היום יום אנו פוגשים שתיקה בתוך הקשרים הזוגיים שלנו
ברגעים אינטימים או בחדרי ישיבות בעבודה בשעה של מתח ,במעלית וכו
כשמתחילים להקשיב לשתיקה הזו מגלים שהשתיקה היא רק לכאורה לא אומרת כלום אולם למעשה הדיבור הפנימי היותר משמעותי ודרמטי בתוכנו נאמר בשעה שבה יש שתיקה .
כשמקשיבים היטב לשתיקה מגלים שכל רגע היא משתנה ואומרת דברים שונים ,גם אם על פניה כל השתיקות נראות אותו דבר מבחוץ.
שתיקה יכולה לבטא כעס גדול ,מודחק ,שלא יכול לבוא לידי ביטוי ,שתיקה יכולה לבטא רגש מביך שעולה אצל האדם אך הוא מבוייש מידי לבטא אותו , שתיקה יכולה לבטא חרדה גדולה שלא מסוגלת להיות מבוטאת במילים .
ההנחה בטיפול בפסיכודרמה למשל היא שתמיד בתוכנו יש דיבור פנימי ומטרת הטיפול היא לעזור לנו ולאפשר לנו לדבר את הלא מדובר או הבלתי ניתן להאמר - הן במלים ,בדרמה ולפעמים בדרכים אחרות שמאפשרות את הביטוי הזה .
לכן כאשר עולה שתיקה בטיפול אנחנו לא נמהר למהול אותה במילים רק כדי למלא את החלל ,אלא ננסה למצוא בסבלנות יחד עם המטופל את שהשתיקה מתקשה לאמר .
אז בפעם הבאה שתפגשו את השתיקה בחיים שלכם ,אל תמהרו לגרש אותה , צפו בה כהזדמנות לפענח רמה עמוקה יותר של דיבור שבאותו רגע לא יכול להגיע אל המילה .

אהבה זה כואב - על "אינטלגנציה ארוטית " של אסתר פרל

2009-02-25T02:25:00.000-08:00

את אסתר פרל פגשתי לראשונה לפני כשנה עת שהגיעה לישראל מטעם האגוד לטפול זוגי ומשפחתי ונתנה הרצאה בתל אביב בעקבות תרגום ספרה "אנטלגנציה ארוטית" לעברית ונושאה היה על מיניות ואינטימיות
אסתר היא מטפלת זוגית ומשפחתית ידועה ומוערכת,חברת האקדמיה האמריקנית לתרפיה משפחתית, החיה ועובדת בניו יורק .
כבר בהרצאה שלה ואופן הצגתה את הנושא התרשמתי שאסתר נוגעת בתחום החשוב הזה באופן אחר .הגישה שלה כמטפלת זוגית העוסקת במיניות האדם קוראת תגר בהרבה מובנים על הגישה השמרנית השלטת בטיפול הזוגי הקלאסי ונוגעת בו ברובד התרבותי העמוק של יחס החברה למיניות כיום וההשתקפות של יחס זה בחייהם של מטופלים שהגיעו אליה דרך ספורי המקרה המרתקים שהביאה .
בספרה מעלה אסתר בצורה מאד ממוקדת את האמביוולנטיות שיש בחברה המערבית כיום כלפי סקס - מין הצד האחד התחושה היא שהסקס פתוח לחלוטין היום הן בפרסומות שאנחנו רואים ,בסרטים ,ובאינטרנט.ומן הצד השני ,בספירה הפרטית יותר ,כמו בחדר הטיפולים - מסתבר שנושא המיניות הוא אחד הנושאים היותר קשים עבור זוגות לגעת בו או להתבונן עליו באופן מודע.
נראה שלמרות עידן הפתיחות והמתירנות ,עדיין אופפים את המיניות המודרנית תחושות שעברו אלינו מהתקופה הפוריטנית של סודיות,בושה ,אשמה ,וסגירות .
מיתוס מרכזי שעוסקת בו בספר אסתר ומפריכה אותו באופן משכנע הוא המיתוס שבו המיניות משקפת בהכרח את מצב האינטימיות והקרבה בין בני הזוג .אסתר מדגימה מכמה תאורי מקרה שהביאה כיצד במקרים רבים דווקא ככל שגדלה האינטימיות והקרבה בין בני הזוג כך הם מתקשים יותר לתת מקום לארוטיות שלהם בתוך הקשר הזוגי והתשוקה שלהם אחד לשניה יורדת .
פרדוקס זה משאיר זוגות רבים במצב של חוסר אונים ובתחושה של משהו שלא בסדר "והרי אם אנחנו באמת אוהבים הקשר שלנו כל כך טוב ואנחנו פשוט מדברים על הכל ומכבדים זה את זה -למה יורדת התשוקה שלנו?"
יש זוגות שמשלימים עם ירידת התשוקה בקשר ויש שמחפשים מעוררי תשוקה אחרים באינטרנט או במערכות יחסים מקבילות מחוץ לקשר הזוגי .
אסתר כותבת כי הפרודקס הזה של קרבה מוגברת מול תשוקה מופחתת למעשה נובע מעמדה פנימית כפולה שכל אחד מאיתנו נושא איתו מרגע לידתו - הרצון מחד להיות מחובר באינטימיות ,כמו בקשר הראשוני עם האמא ,במגע וקרבה ,ומאידך הכמיהה שלנו לחופש ,אוטונומיות ועצמאות .חויות ילדות שלנו משפיעות על הנטיה שלנו לאחד משני העמדות הללו במידה ולא התאפשרה לנו התנועה הזו בהתפתחותנו בין קרבה לבין עצמאות .
כאשר המתח הזה לא מוחזק בתוך מערכת יחסים זוגית ,הרי שתהיה קריסה לאחד הקטבים שלא יוכלו לחיות יחד - כך שאם תהיה אהבה וקרבה ,לא תתאפשר תשוקה וארוטיות שמחייבות גם נפרדות ואוטונומיה .זו גם הסיבה שלצורך ביטוי התשוקה פעמים רבות פונה אחד מבני הזוג לפורנוגרפיה או יחסי מין מזדמנים שבהם הנפרדות ברורה ולא מאיימת על תחושה של קרבה ואינטימיות שכן מדובר במיניות שנעדרת אינטימיות במקרים אלו .
אסתר מראה כיצד במקרים אלו היא למעשה יועצת ומנסה לעזור לבני הזוג להפתח לשני הקטבים הללו שלהם ,ולאפשר גם בתוך המיניות עצמה לחוות נפרדות במובן של הרשות של כל בן זוג להיות עם עצמו ומה שמענג אותו בלי לחוש אשמה או בושה על זה שבאותו זמן הוא לא חושב על בן הזוג שלו .נפרדות כזו ומודעות לעצמיות הנפרדת של כל אחד מבני הזוג היא תנאי מרכזי ביכולת לפתח לצד אהבה קרבה ואינטימיות אל בן הזוג ,גם תשוקה ארוטיות ומיניות.
עוד מידע על יחסים ותקשורת בין אישית אפשר למצוא באתר שלי .

הפורום כמשל ולמי בכלל יש זמן לתהליכים ?

2009-02-16T11:07:00.000-08:00

"אני חושבת להמליץ לו ללכת לפורום ,נראה לי שזה יכול לפתוח אותו ..מה אתה אומר ?" שאלה אותי חברה טובה שלי לגבי ידיד שלה "הוא נורא סגור ,לא יוצר קשר ,הוא צריך משהו שיעורר אותו "
פעמים רבות מפתה אותנו "לפתור " בעיות ,קשיים ומצוקות שעולות בחיינו בעזרת פתרון חד ערכי,ברור ,מוחלט .
נקודת המבט הזו קשורה כמובן בתרבות העכשוית שמציעה פתרונות מיידיים ועכשווים לכל בעיה .
לפני כשבוע הוקרן סרט תעודי בערוץ דוקו שתאר את השתלשלות מיסוד סדנאת "הפורום" על ידי מייסדו בתחילת שנות השבעים ,וורנר ארהארד . מתוך הסרט עלתה תמונה קשה של עשרות אנשים ישובים בכסאות למשך שלושה ימים ,במשטר קפדני ומשמעת ,ומקשיבים לקולו של המנהיג ,ארהארד .אשה שקמה וסיפרה על קושי שלה על אובדן בחייה זכתה לנזיפה מפיו של ארהארד ש"הסביר " לה שהכל בעצם ספור בראש שלה ,ובכלל ,הוא יצר כללים שעל פיהם "הכל ריק וחסר משמעות" חוץ כמובן,מהכללים שהוא עצמו ניהל במסגרת הסדנא שיצר .
ארהארד יצר מעין ערבוב מסולף של פילוסופיה אקסיסטנציאליסטית עם פרשנות שגויה של עקרונות בודהיסטים בדבר איונו של האגו .הסדנא מטיפה לכל אורכה לביטול האגו , האני בעוד האגו היחיד ומלא כל האולם במלוא הדרו היה האגו של ארהארד עצמו.
מדהים היה לראות כיצד אנשים אינטלגנטים ,ראציונלים ובעלי כושר הבחנה ,ככל נראה, ישבו באולם הזה וחוו את המסכת המשפילה והלא מכבדת הזו שמתנכרת לסובקיטביות שלהם ומעדיפה על פניה את הסוביקטיביות הדורסנית של המנחה רב העוצמה .
דומה שלפעמים ברגעים של הזדקקות ,מצוקה וצורך גדול מוכן אדם לשים את הבחנתו והתבוננותו בצד ולשים את מבטחו באיש גדול וחזק שיבוא ויגאל אותו מסבלו ,זה הבסיס לכינונם של כל הקבוצות החברתיות שמתארגנות סביב גורו אחד חזק המאיין את ערכם של כל חסידיו על חשבון ערכו שלו .
פרט לפורום ,ישנם עוד סדנאות רבות של סופשבוע שמציעות לנו לשטוף את כל סבלותינו לאסלה באיבחת מנטרה סמכותנית כזו או אחרת והפיתוי הוא גדול . אותם מארגני סדנאות מציגים את הפסיכותרפיה הארוכה והמייגעת כדוקטרינה שעבר זמנה .
נראה שבמובן מסויים אכן הפסיכותרפיה לא יכולה להציע לאדם פתרון סמכותי מחוץ לו שיתן לו את הפתרון וההקלה המיידית לסבלו ,אך היא יכולה להציע משהו אחר . לדעתי הפסיכותרפיה לוקחת לדרך ארוכה יותר מכל שאר ההצעות שעומדות לו לאדם על מנת לעזור לו למצוא את הדרך שלו , הקול שלו , הסמכות הפנימית שלו .זו דרך שפוגשת בתוכה כאב ,פחדים,זכרונות,אכזבות אך גם בו זמנית - אמת , אותנטיות,עוצמה ,רגש,ומשמעות .
וייתכן שלא רק בטרנדים תרבותיים מדובר ,יתכן שמאז ומעולם היו אנשים שבחרו באחד משני השבילים במהלך חייהם - שביל קצר ,חד מימדי ,ונוח בשעה שאחרים בחרו ללכת בשביל המתעקל ,ההרפתקני,החוקר ,המעמיק במסע למציאת המשמעות של חייהם .
איש איש ודרכו
לחזרה לאתר לחץ כאן

מה בין הפסיכודרמה והתאטרון ?

2009-02-09T10:17:00.000-08:00

העבודה עם אמנות ככוח מרפא החלה עם עבודתו של קרל גוסטב יונג,תלמידו של פרויד . יונג עבד עם דמיון פעיל בעת הטיפול ואיפשר למטופלים ליצור מתוך המקום הספונטני שבו הם נמצאים בזמן המפגש הטיפולי.
כך גם יעקב מורנו אבי הפסיכודרמה שבעצם הכניס את הביטוי הדרמטי לטיפול ואיפשר יצירה דרמטית בתוך הקליניקה כחלק מאד משמעותי של העבודה הטיפולית .
מתוך כך בעצם עולה השאלה - מה בין עבודתו של איש אמנות ומטפל שנעזר באמנות? האם בעצם סדנאת אמנות זהה לטיפול באמנות ומה ההבדל בינהם ?
הצד המשותף של שני העיסוקים הללו הוא אכן יצירת במה לביטוי עצמי אישי של האמן/המטופל ולמידה של הכלים האישיים שבהם נעזר האדם כדי לבטא את עצמו באופן עמוק בעולם .
הצד העיקרי השונה בין הפעולה האמנותית והפעולה הטיפולית דרך האמנות הוא הקרקע שעליה נסמכת העשיה .
בשדה האמנות כמו בתאטרון למשל ,כאשר עובדים בהעלאת הופעת תאטרון מול קהל, היוצר למעשה מחוייב למוסכמות ,למסורת ולכלים של עולם התאטרון ומחוייב למעשה להעלות חומרים שהתרבות מכירה יודעת ומיומנת להכיל ולעכל .זה למעשה התנאי להעלאה של הצגה מול קהל .
בעבודת הטיפול בעזרת האמנות דרכם של המטפל והמטופל חוצות את גבולות התרבות ולמעשה נפנים למקומות ביטוי שהם מעבר לתרבות ושפעמים רבות התרבות הקיימת לא יכולה או מסוגלת להכיל בתוכה .
המטפל והמטופל נדרשים בניגוד לאמן לעבוד עם מקומות שלא מסוגלים להיות מיוצגים במציאות שפורשת בפניהם התרבות ,מקומות ללא הרשאה סימבולית,לגיטימציה או מקור תיקוף תרבותי .
במהלך הטיפול שלא כמו במהלך העבודה של האמן ,עולים קולות פנימיים שלתרבות אין את איברי החישה לשמוע ,לראות,להרגיש .
המטפל על כן צריך שיהיה מצוייד בחושים על תרבותיים או תת תרבותיים(תלוי מאיזו זוית מסתכלים על זה)
לסיכום נאמר שאם עבודת האמן מתבצעת על מצע התרבות הרי שעבודת הטיפול בעזרת אמנות מתבצעת באזורים לא מעובדים ,נסתרים מעין ,אזורי נפש שרגל התרבות לא דרכה בן .
ביחסי הגומלין שבין הטיפול באמנות והאמנות ניתן בהחלט לאמר שתהליך המשכי טבעי של עבודת הטיפול וחילוץ אותם קולות שהתרבות נכשלה מלשמוע ,הוא תהליך של יצרת מצע תרבותי חדש שמאפשר גם לקולות הללו לבוא לידי ביטוי ולהגשים את עצמם בתוך המציאות התרבותית .

על פסיכותרפיה בימי פוליטיקה -הרהורים בעקבות המפגש "מלחמה ופסיכואנליזה "

2009-02-04T01:44:00.000-08:00

כמה מפתה להשאיר את השיח הפסיכולוגי בתוך הקליניקה ,להשאיר את המפגש האינטימי בין אדם לאדם ,את הנוכחות הזו של הקשבה ,התבוננות,הכרה ,חמלה מגודרים בתוך גבולות החדר ולצאת אל המרחב הציבורי ,פוליטי שבחוץ כאילו המרחבים הללו באמת מופרדים זה מזה .
בשבוע שעבר נערך מפגש בין פסיכואנליטיקאים לקאקניאנים ובין חבר הכנסת דב חנין שייצג את הפוליטיקה בדיון שנערך על המלחמה בעזה מנקודת מבט של הפסיכואנליזה .
אני חייב להודות שלפני שהגעתי למפגש הזה הרעיון נראה היה לי דמיוני לחלוטין .
פוליטיקאי עבורי הוא אדם שעוטה על עצמו שריון כה עמוק כך שהשפה הפסיכואנליטית שעוסקת בהסרת השריון ובמגע עם הכואב ,האחר החשוף והמורכבות שבקיום עשויה להשמע לו במקרה הטוב כמו סינית עתיקה .
שמחתי לראות פוליטיקאי אחר ,פוליטיקאי שמוכן לראות את ה"אוייב" שמבעד לכוונות כבן אדם ,ממש כמונו , שמונע על ידי פחדים ,כאבים ,דעות קדומות ,מיתוסים וחשבונות עבר - ממש כמונו .
שאלתי את עצמי מדוע זה הכרחי שהשיח הפוליטי בארץ הוא כה רדוד ,מרוקן ,שטוח .
ואולי זה בגלל שהפוליטיקאי הממוצע מדבר אל הציבור כאל מסה ,כאל קהל , מתווך על ידי יועצי תקשורת ,יועצי תדמית,יועצי דעת קהל ומסננים אחרים שדואגים שמה שישאר מהשיח ,מהמלים הוא גיבוב ריק וחסר אותנטיות של סיסמאות שאינן אומרות דבר ,לא פרסונליות ,ולא נוגעות בלב הדברים ,כמו פרסומת למכונת כביסה שאנו רואים ערב ערב בתעמולת הבחירות הנוכחית.
בערב הזה התחדדה אצלי ההכרה של הרווח הגדול של המלחמה ,מעבר כמובן לשקולים פוליטים של צבירת מוניטין של "גנרל "לקראת הבחירות ,דחיית דיון בתיקים פלילים של אחד מהעומדים בראש (והרי הטילים והמצב הטרגי של תושבי שדרות במשך שנים רבות לא ממש עיניין את המערכת הפולטית עד היום), נראה שמשהו במצב הלחימה עוזר להגדיר אחת ולתמיד מי "אנחנו" ומי "הם " .
אך לאור מציאות היום יום ולאור ההתנסות שלנו ,האם באמת זה כל כך ברור מי "אנחנו " ומי " הם " בתוך החברה הישראלית עצמה ?והרי כאשר אין מלחמה ,המדיה שמייצגת פלח קטן של אליטה באוכלוסיה ,דואגת כל יום מחדש להזכיר לנו במהדורות החדשות ובטוק שואוז מי שייך למחנה ה"אנחנו" ומי שייך למחנה ה " הם" מחנה ה"אחרים" .כל בוקר והאחר התורן שלו - ערביי ישראל,החרדים,המתנחלים,השמאלנים ,המזרחים, הרוסים ,העובדים הזרים ,הקוליפורמים בחומוס וכו ואנחנו ממהרים לבחון בכל פעם האם אנחנו שייכים הבוקר למחנה האנחנו או מחנה ההם .משהו במלחמה הזו מרגיע את כולנו ואומר לנו -זה בסדר לעת עתה, כולנו באותו מחנה
משהו אמיץ היה באותו ערב שמוכן היה לשבור את הקונצזוס הזה ולחשוף את המנגנון שמפעיל אותנו לראות את המציאות בצבעי שחור לבן שבו האחר שמעבר לקווים הופך דמוני,לא אנושי ,אחר שדמו מותר אך אם זהו מנגנון לגיטימי ,האם יתכן שמחר האחר הזה יתחלף באחד מאיתנו ?
עד כמה שישמע מוזר ,יצאתי יותר אופטימי מהערב הזה ,יצאתי עם המחשבה שמפגש כזה של השיח הפסיכואנליטי והפוליטי אינו רק אפשרי אלא חיוני ממש כדי לעורר אותנו לשיח קצת אחר ,קצת יותר אנושי , קצת יותר קרוב ,יותר אמיתי
לחזרה לאתר לחץ כאן

על הפסיכותרפיה ויחסי הציבור של הכאב

2009-02-03T06:18:00.000-08:00

הכאב קיים בעולמנו , בכל מקום שרק נישא מבטנו אליו - מלחמות שפוצעות,צלקות שנותרות,יחסים שמכאיבים,חלומות שמתנפצים,אהובים שנפרדים ,מחלות שמגבילות,שגרה ששוחקת...
האקזיסטנציליסטים כמו הבודהיסטים קראו לזה סבל קיומי - סבל שנובע מעצם היותנו בני אנוש שחיים בעולם הזה
מתוך הכאב הזה שעוטף את האדם באשר הוא אדם ניתנה לנו הבחירה - הבחירה להפוך לקרבנות של הכאב ,לנמנעים מלגעת בו ,הבחירה להדחיק אותו,להתנכר לו ,לחיות בצילו,בחירה לחיות את חיינו בבריחה מאיימתו
הבחירה הזו משתקפת בתרבותנו העכשווית בעשרות שיטות שמציעות כמו בקסם פתרונות בזק להעלים את הכאב אחת ולתמיד מחיינו - אם בתרופות שמשתיקות ,אם בסדנאות סוף שבוע שיפגישו אותנו עם אלוהים ויירפאו כל מכאוב,ואם בסדנאות אימון ושאר תרגולים שבהן מנטרות סמכותיות וראציונליסטיות מאמנות אותנו פשוט לנתק מגע עם עולמנו הפנימי ו"לעשות!!!"
השיטות הללו לא מספרות את המחיר לשרות שהן מציעות - מחיר של ניכור לעצמי האמיתי האותנטי,מחיר של חיים מחוץ לבית הפנימי,מחיר של השטחת העולם הפנימי והחיצוני שלנו למרוץ מכוניות אחד ארוך שרק קו הסיום המנצח הוא מהותו
הן לא מספרות על הזמניות של ההישגים במסע עוקף כאב,מנוכר כאב ,ומתכחשות לאמת הגדולה ,שכמו האבן של סיזיפוס,משא הכאב של קיומנו ,מעבר לסבל שטמון בו ,טומן בחובו גם את הספור של חיינו , את הספור של אדם שחי ועובר דרך העולם הזה ואת מפת הדרכים לעצמי האמיתי שלנו , השער לרגשותנו האותנטים .
הפסיכותרפיה בעיני היא הזמנה לבחירה אחרת - הבחירה להעז להיישיר מבט אל הכואב,לגעת בו ,לכאוב אותו,לנוע אותו,לדעת אותו,להקשיב לו ,ולהשתנות איתו בכל מקום בו הוא נמצא בחיינו - במערכות היחסים שלנו ,בעבודתנו,בתוך עצמנו פנימה .
בחירה שיכולה להסב את מסלול חיינו מחיים של המנעות בריחה והסתרה ,לחיים של יצירה ביטוי ריפוי ומשמעות.
בחירה שפרושה לאהוב את עצמנו וקיומנו עם ועל אף הסבל ותוך כך ליצור טרנספורמציה של הסבל הזה לחומרי חיים,יצירה ,ביטוי ,חומרים של אהבה .
לחזרה לאתר לחץ כאן

על "אחרי האקסטזה" של ג'ק קורנפלד

2009-01-10T07:21:00.000-08:00

ג'ק קורנפלד מייצג עבורי את החיבור המשמעותי ביותר בין עולם הנפש ועולם הרוח .קורנפלד ,ד"ר לפסיכולוגיה ומתרגל מדיטציה בודהיסטית מזה יותר מעשרים שנה ,הינו אחד הדמויות המשמעותיות היום בעולם המחקר של חיבור הנפש והרוח.
ספרו הראשון שתורגם לעברית "דרך הלב " זכה להוקרה ותפוצה רבה בכל העולם ולפני שנה אף ביקר בארץ ונתן הרצאה לקהל הרחב .
בספרו "אחרי האקסטזה" מפגיש אותנו קורנפלד עם הניגוד הבלתי ניתן לגישור לכאורה בין האדאל הרוחני הנפוץ של "הארה" ובין המצב של חיי היום יום ,השגרה ,"הכלים והכביסה " כפי שמכנה זאת קורנפלד .באופן מרתק הוא מביא בספר את סיפורהם של מורי מודיטציה גדולים,נזירים שהקדישו חיים שלמים לעבודה רוחנית מדיטטיבית ומתרגלים אחרים שלצד התנסויותיהם הרוחניות הגבוהות מתארים מצבים של נפילות נפשיות למצבי דכאון ,משבר רגשי,תחושת ריקות וחוסר משמעות,התמכרות וירידה עצומה בתחושת הערך העצמי .
בכך בעצם מפריך קורנפלד את המיתוס המטופח היטב על ידי אנשי ניו אייג' רבים במערב שמתייחסים לחוויה הרוחנית כהרפתקאה סדנאית של התעלות ,כזו שמנותקת מחיי היום יום והתמודדויותיו ושסופה נירוונה או הארה שסוחפת אותנו אל האור הגדול המלטף וגואל אותנו מחיינו כבני אדם עם גוף החיים על האדמה הזו .
עיקר ההתמודדויות המעניינות שעליהן כותב קורנפלד בקרב אנשי הרוח היא בעולם היחסים האינטימים של אותם מתרגלים רוחניים .דווקא ביחסים אלו מודגש הצורך בחיבור לעולם הרגשי ועולם הגוף והאדמה,היום יום .פעמים רבות הוא כותב,כשאין מודעות לכך , יכולים חיי הרוח להוות מקום מפלט מהתמודדות אמיתית עם רגשות ,יחסים ותובענות מסע החיים במימד היום יומי שלו .
כאשר רואים זאת כך ,כותב קורנפלד,לא רק שחיי היום יום ,הכלים והכביסה,אינם הופכים למטלה אפורה ומשמעממת שיש לכפות על עצמנו אלא להיפך - מטלות אלו יכולים להיות עבורנו הזדמנות גדולה להתפתחות של חמלה ,מחוייבות וחיבור ליסוד האדמה והגוף החי בעולם הזה .
ספור יפה שסיכם זאת הוא הביא בהקשר של מורה רוחני שפגש:" כשהייתי צעיר הושפעתי עמוקות מהקדושים,תמיד רציתי לעשות דברים כמו לעבוד עם אמא תרזה בהודו ,אבל חיי ברובם לא היו כל כך זוהרים.אחרי שסיימתי את לימודי בקולג' התחלתי ללמד בבית ספר יסודי.
אחר כך אימי לקתה בשבץ מוחי ונאלצתי לפרוש מהלמודים ולטפל בה במשך שנתיים,לרחוץ אותה,לטפל בפצעי הלחץ שלה,לשלם לה את החשבונות,לנהל את הבית.היו רגעים שרציתי רק לסיים ולחזור לחיים הרוחניים.ואז,בוקר אחד הבנתי לפתע-אני עושה עבודה בדיוק כמו זו של אמא תרזה ,רק אצלי בבית..."
לחזרה לאתר לחץ כאן

2008-12-29T10:25:00.000-08:00

ברוכים הבאים לבלוג שלי.

אסף לב
פסיכודרמה ומטפל בקבוצות